חיים? או תיאטרון? נשים יוצרות בקדמת הבמה

עמוד:9

מסע מרתק לאחר מסע מרתק של תשעה חודשים – בין סיפורי חייהן ויצירותיהן של עשרות יוצרות שלא פסקו ליצור בתוך שנות התופת של מלחמת העולם השנייה, רציתי לסיים את דברי המבוא שלי בציטוט של הסטיריקן היהודי - אוסטרי קרל קראוס ( 1874 – 1936 ) שכתב בין השנים 1915 – 1922 את המחזה האפוקליפטי ‘ימיה האחרונים של האנושות’ והגדיר את המלחמה כתופעה שאין בה מנצחים אלא רק מנוצחים . “מהי מלחמה ? ” הוא שואל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה - ״בתחילה מצפים לנצח, אחר כך מצפים שהאויב יפסיד . אחר כך מרוצים שגם הוא סובל . לבסוף מתפלאים על כך שכולם הפסידו . ״ או של המשורר הצרפתי שארל בודלר ( 1821 – 1867 ) : ״אי אפשר להציץ בעיתון, ללא הבדל באיזה יום, חודש או שנה, מבלי למצוא בכל שורה עקבות נוראים לרשעות האנושית . . . כל עיתון, החל בשורה הראשונה וכלה באחרונה, איננו אלא מסכת אימים . מלחמות, פשעים, גניבות, זימה, עינויים, מעשי רשע של נסיכים, של אומות, של אנשים פרטיים . אורגיה של זוועות עולמיות . וזהו המתאבן היומי, שאיתו האדם התרבותי בולע את ארוחת הבוקר שלו . ״ או של הסופר האנגלי צ’רלס דיקנס ( 1870 – 1912 ) במילות הפתיחה של ספרו בין ‘שתי ערים’ ( 1859 ) : ״היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים ; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות ; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות ; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים ; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש ; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי ; גן עדן ציפה לכולנו, או היפוכו הגמור . . . ״ החלטתי לסיים במילותיה האופטימיות של לאה גולדברג ( 1911 – 1970 ) : ״לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח . ״ גיליון ‘במה’ הנוכחי אינו רק כלי תיעוד ומחקר, אלא גם במה להצגת דמויותיהן של נשים אמיצות, יוצרות בעלות חזון ותעצומות נפש אשר העמדתן באור הזרקורים בקדמת הבמה, מזכירה לכולנו, נשים וגברים, כי חובה עלינו להשתדל ולפעול למען עתיד טוב יותר . תודות ברצוני להודות למנכ”ל התיאטרון הלאומי הבימה נעם סמל על חידוש שיתוף הפעולה, ליו”ר המכון שלנו שמואל עצמון - וירצר על תמיכתו המתמשכת ועצותיו המחכימות על אם הדרך, ליועץ האקדמי שלנו פרופ’ גד קינר ( קיסינגר ) , לחברי מועצת המערכת של במה, לכותבות והכותבים, למעצב המופלא דרור צונץ, לרפי בורשטיין דפוס ספידגן, למנהלי הקרנות, לשגרירים ונספחי התרבות שתמכו בנו, לעוזרות הנאמנות שלי אחינעם אלדובי וטניה שרם שללא עיניהן הבוחנות, ליבן הפתוח וסבלנותן הבלתי נלאית, גיליון זה לא היה רואה אור . עוד רבים וטובים תרמו לגיליון זה . לכולם שלוחה ברכתי בדף התודות . 9

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא