|
|
עמוד:10
10 דפנה סרינג על סיפור קצר שקראה פעם בכתביו של ליאונרד כהן ( "או שמא היה זה באחד משיריו ? ", התלבטה לרגע ומיד המשיכה ) , סיפור שבו תיאר כהן את חוויית היציאה מסרט שנגע עמוק בנשמתו . מהורהר נכנס כהן לשירותים שבבית הקולנוע, ובשעה שנטל את ידיו הרים את עיניו למראה שמולו, ולרגע ראה בה את דמות גיבור הסרט במקום את דמותו שלו . חשתי שג'וליה נגעה בעיקר, ומיד ביקשתי ממנה לאתר את המקור הכתוב ולשלוח אותו אליי . למחרת היא הודיעה לי בתדהמה שחיפושיה לאורך ולרוחב ביצירתו של לאונרד כהן עלו בתוהו . היא לא מצאה את הסיפור שסיפרה לי באף אחד מכתביו . גם בסרטיו או בראיונות שהתקיימו עם האמן הכריזמטי לא נמצא זכר לתמונה שעלתה בזיכרונה . עם הזמן התרחב העניין שמצאתי בנושא והוביל גם לכיוונים אחרים, שעדיין לא ראיתי אותם באותה עת . ואולם, המקרה הזה חידד עבורי את אחד מעיקרי המאפיינים של החוויה הכריזמטית . מעבר לכל ההגדרות המקובלות, שייפרסו ויידונו בפרקי הספר, דומני שהכריזמה ניכרת קודם כול ביכולת לעורר, לגרות ולהזין את דמיונו של הנחשף לנוכחותה . החשיפה לנוכחות, או לחוויה כריזמטית, מגרה את הדמיון לפעילות יצירתית ומרגשת במיוחד . אפשר שהדבר נובע ממימוש אחת התשוקות העמוקות ביותר שלנו : התשוקה "לצאת מעצמנו" . ג'וליה לא זכרה את הדבר שלאונרד כהן סיפר או שר, אלא את הדבר שנוצר בדמיונה כשקראה אותו או האזינה לו . ואולם, את הקרדיט לסיפור היפה שיצרה בדמיונה, הסיפור שבו "יצא" כהן מעצמו, העניקה למחולל הדמיון ולא לעצמה . נוכחות הכריזמה עשויה אפוא ליצור פער מעניין בין החָרות בגוף הטקסט - הנקרא, הנצפה או הנשמע - לנחרת בזיכרון . פער כזה בולט במיוחד בקולנוע : לא פעם אנחנו זוכרים רגעים, לעתים אפילו סצנות שלמות, מסרט מסוים שראינו בעבר . ואולם, כשנצפה בו שוב לאחר זמן, אפשר שנופתע לגלות שיד זדונית ערכה אותו מחדש והעלימה, רחמנא ליצלן, דווקא את מה שנצרנו באהבה רבה בזיכרוננו .
|
|