|
|
עמוד:10
שתיקות 10 נעוץ בהבדלי נעימת הדיבור . הסבר בראשית רבא ) פרשה נו ( : "אבי כדי שיתמלא עליו רחמים" הוא שתיקת הרגש — התחינה, כאילו במילה "אבי ש " אמר בשתיקה עולם ומלואו : על מחויבותו המוסרית של אב לחיי בנו, על רגשות הפחד שאוחזים בו, על התקווה כי אביו ישעה לתחנוניו . ואמר זאת בשתיקה שהרי מי שהוא אב ) ובנו פונה אליו בכינוי "אבי" ( הוא בגדר סובייקט שאמור לדעת . ואולי, כפירוש פרשנים אחרים, שתק יצחק כאן — על אימו — אשת אברהם המחכה בבית כשהיא בוטחת באברהם אישה שידאג לנער . ואולם אם נעימת הדיבור בגדר פנייה היא ולפיכך מענה האב "ו�יּ�אמֶר הִנֶּנִּי בְנִי" ) בלשון ימינו "שמעתי" ( אינו אלא בדל דיבור "אבי ש ", "הנני בני ש " . זהו דיבור לאקוני של ניתוק ) אולי עד כדי דיסוציאציה ( , חוסר טעם, ייאוש . הפשט מורה כי עיקרם נטוע בשתיקת התום של יצחק הנער ובשתיקת הצער והאמונה של אברהם האב . והנה, יוצא הנער מתמימותו ומקשה "ו�אַיּ�ה הַשּׂ�ה לְעֹלָה ? " ) ראו רש"י : "ואע"פ שהבין יצחק שהוא הולך להשחט וילכו שניהם יחדו בלב שוה" ( . מענהו של אברהם "אֱהִים י��אֶה לּוֹ הַשּׂ�ה לְעֹלָה" אינו שתיקה בגדר דממת אלם, פסק זמן לעיבוד או העדר תגובה, גם אין זו שאלה רטורית שהתשובה לה מובנת מאליה . זוהי שתיקה תוכנית, שתיקה של דמות היודעת לדבר ולהתווכח ) ראו הוויכוח עם האל על מעשה סדום — בראשית יח, 23 - 25 ( הבוחרת כאן להביע את ייחוד המעמד ואת עוצמתה המוחלטת של אמונתו באל על ידי שתיקה בגדר הלא נאמר ) ראו ליבוביץ 2000 : 77 - 85 ; 1970 Neher ( . כאן אין השתיקה מהווה בחירה בין אמצעים לשוניים – רטוריים מתחרים ) דיבור או שתיקה ( אלא היא הבחירה האפשרית היחידה לביטוי איקוני של ייחוד המעמד . בין שתיקות אלה הלקוחות מסיפורי המקרא לבין ימינו עומדת תקופת אובדן האוטונומיה השלטונית ועמה מה שמכונה "גלות ישראל" . בחירה — כל בחירה, ובכלל זה בחירה בין דיבור לשתיקה באה מתוך כוח ועוצמה ) ראו מאמרי רותם קובנר, גבריאל צורן ורוית ראופמן באסופה שלנו ( . בהעדר חופש — ציבורי ואישי — אין בחירה אלא 3 תקופה זו, שמימי בית שני ועד חידוש היישוב העברי יש השתקה וגזירת שתיקה . בארץ, אין בה אפוא אירועי שתיקה . בניגוד למקרא שבו השתיקה היא מהות ) יסוד תמטי ( ולא מושא או יסוד מבני ) ראו 17 : 1970 Neher ( , מתאפיינת התקופה שלאחר המקרא לא בהוויה עצמה ) אירועי שתיקה ומשמעם ( אלא דווקא בדיבור על אודותם . על פניו נראה כי מול "לשון חכמים" מצוי הכיאזמוס "אויל מחריש" ) משלי יז, 28 ( , ואכן רבות האֲמָרוֹת למן תקופה זו המעמידות את השתיקה כסייג לחוכמה, כנאמר במסכת אבות : "מסורת, סיג לתורה . מעשרות, סיג לעֹשר . נדרים, סיג לפרישות . סיג לחכמה, שתיקה" . ענייננו כאן במקומם של השתיקה והשתקן . האם באה כאן השתיקה בזכות עצמה או שכל ערכה תלוי בהיותה כלי בשירות החכם והדיבור . תלי תילים של פרשנות קמו על הסיפא של אמירה זו של מסכת אבות : "מקשים דלמה לא אמר שתיקה סייג לחכמה, כדרך שאמר בכל הנך דלעיל" . נשתמש בטיעוני הפרשנים כדי לפתור את תעלומתנו . הפרשנים, כאמור, �בִּים : חלק חוזרים זה על דברי זה וחלק מחדשים . ניתן למיין את רוח הדברים לפי ארבעה נימוקים :
|
|