|
|
עמוד:12
אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 12 לספר זה ; שלב שבו אכתוב לעצמי הערות שישמשו מצע לכתיבת "סוף דבר" שיסגור את התהליך שעברתי עם שלושת מיטיבי הלכת, שכתבו על הדהוד רגשי של חוויות מעולמם המקצועי . בעיניי הם אכן היטיבו לכת . לא פעם אמרתי לעצמי בהתפעלות, להתבונן אל תוך עצמך, לתת את הדעת ללא כחל וסרק ולהודות ברגש מסוים שבלט בסיטואציה בין ‑ אישית, טיפולית, דורשים מיומנות מקצועית, כנות ויושרה . הידיעה שבסוף חודש מרץ ניפגש הציבה ביומני תאריך סיום לכתיבת התהליך המרתק שעברתי . קביעת תאריכי פעולה ותוכנית נוסכות בי תחושה של שליטה . הקולות מן העולם החיצוני ומה שמתרחש בו עדיין לא הפריעו . חיכיתי בשמחה למפגש המסכם שקבענו . בלי לתת את הדעת על כך, התכחשתי לכך שמשהו מחלחל וזולג אל תוך גבולות מדינתנו, אך בתוך זמן קצר נחתה עלינו מציאות לא מוכרת שדרשה הסתגלות להתנהלות יום ‑ יומית שונה מכל מה שידענו . לפתע, השיח בין ארבעתנו בקבוצת הווטסאפ שמיהרנו לפתוח, נוכח מציאות מוזרה ולא מוכרת, חשף שבתחושת "מיטיבי הלכת" המוכרת מתגלעים סדקים . לפתע כולנו באותה סירה . המרחב החיצוני נמהל באופן לא ברור ופתאומי במרחב האישי והביתי . כולנו, בעבודה ובבית, חווינו אווירה בלתי נתפסת, לא מוכרת, לא ידועה, שדורשת כלי התמודדות שמעולם לא נדרשנו להם . כולנו מצאנו את עצמנו באותה הסירה, מתנדנדים אובדי עצות במסלול לא ידוע ולא מוכר . הדרך המוכרת זה שנים, שהייתה המצע לחוויות המתוארות בקובץ סיפורים זה, כמו נקטעה . מושגים כמו כפפות, מסכות, אלכוג'ל, בידוד, שמירה על מרחק מטר או שניים, מפגשים טיפוליים באמצעות זום או סקייפ, מיגון צוותים בבית החולים ובמרפאות, מכשירי הנשמה - יש או אין - הפכו בן רגע לצו השעה . המציאות המשותפת של מטפלים ומטופלים טרפה לא מעט כללים והרגלים במסגרת המוסכם ביחסי "מטפל ‑ מטופל" . אלה ואלה חווים את הבלבול ואת הפחד מן הלא ‑ נודע . הכחשה כמנגנון התמודדות עם אי ‑ ודאות וחרדה, וכן מופעי פאניקה אפוקליפטיים שביטוים ניכר היטב
|
|