|
|
עמוד:9
שניים נכנסים לחדר הטיפול . . . 9 רופא משפחה ( ד"ר אנדרה מטלון ) , פסיכולוג קליני ( ד"ר סטנלי רבין ) ופסיכיאטר ( ד"ר יובל שורר ) , שלושה שהם חברים לא רק למקצועות טיפוליים אלא גם בחייהם האישיים והמשפחתיים . שלושתם חברו זה לזה בהחלטה לכתוב סיפורים קצרים שמתמקדים במנעד הרגשות שחוו בסיטואציות שונות עם מטופלים שונים במהלך שנות עבודתם ולקבץ אותם לאסופת סיפורים אחת . "מיטיבי לכת" במקצועם ובניסיונם המקצועי - כבר אמרתי, ואני - באופן אחר ומאחורי הקלעים, "מיטיבת לכת" רבת ‑ שנים בעצמי . חיי הבוגרים עטופים במרפאות, בבתי חולים, ברופאים במקצועות הרפואה השונים ובמטפלים בתחום בריאות הנפש . לאחר שירותי הצבאי עבדתי בבית חולים ושם גם הכרתי את בעלי העתודאי, שבאותה עת שירת בצה"ל כסגן מפקד רפואה פיקודי . לאחר שנישאנו עברתי לעמדת מה שאני מכנה, "מאחורי הקלעים" . ליוויתי אותו בשנות ההתמחות הארוכות ברפואת נשים ומיילדות וכן בכל שנותיו כגניקולוג ‑ אונקולוג . הייתי אוזן קשבת ומכל שאפשר אוורור מתח, לחץ, תסכול או דאגה בנושאים הקשורים בעולם העבודה והטיפול . למעשה, האדם שהוא ועולמו המקצועי הפגישו אותי עם כל מנעד הרגשות האנושיים האוניברסליים שעולים בקשר בין מטפל ומטופל . חווינו יחד גם מצב שבו הוא, הרופא, היה הפצוע במלחמה או החולה המנותח - מצב מורכב רגשית עבור מטפל שהופך למטופל ועבור הצוות המטפל כאחד . בעלי ראה במקצועו ייעוד ושליחות וזה דבק גם בי . עבודת "מאחורי הקלעים" שכללה החזקת בית וגידול ילדים כדי שהוא יוכל להתמסר למטופלות שלו ולעבודה האקדמית עמדה לנגד עיניי כערך עליון, ועם זאת הייתה לא פעם מאתגרת ועוררה תחושת בדידות . ילדתי את ארבעת ילדינו, בחרתי להיות איתם בבית ורק אחרי שגדלו והיו לילדים שאינם זקוקים לעזרה פיזית ושיש בהם כבר מידה של עצמאות - יצאתי לדרכי שלי שהחלה בלימודי ספרות עברית באוניברסיטה . במהלך הלימודים יותר ויותר התברר לי שהמשיכה
|
|