פתח דבר

עמוד:8

אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 8 "משכיחות" את העובדה שהרופא הוא אינדיבידואל ממש כמו כל אחד אחר . התדמית המקצועית, כפי שאנשים שונים מגדירים אותה, היא סובייקטיבית, אחרי הכול . אדם יגדיר רופא או פסיכולוג על פי תפיסתו וחוויותיו האישיות, ומי לא נפגש בחייו עם רופא המשפחה ? רבים גם נעזרים בפסיכולוג ו / או פסיכיאטר, והמשותף לכולם הוא העובדה שכאשר אנו במצוקה בריאותית, פיזית ונפשית, אנו רואים באיש המקצוע מומחה . אנו מצפים שיפתור עבורנו את הקושי או את הבעיה בשמם הגענו אליו . בנקודה שבה אנו מודאגים ואף מפוחדים, איננו חושבים על האדם שמאחורי החלוק והסטטוסקופ . זה אך טבעי שלא פעם אנו מנוהלים באופן לא ‑ מודע על ידי פנטזיה שהרופא והפסיכולוג הם "כול ‑ יכולים ויודעי ‑ כול" . זה עוזר לנו להרגיע פחד וחרדה . אנו הרי רוצים לדעת ולהרגיש שאנו יכולים לבטוח בכוונותיו המקצועיות הטובות כדי שנתמסר, נקבל ונשתף פעולה עם החלטותיו על דרך הטיפול בנו . ולעיתים ההפך הוא הנכון . הפחד הופך אותנו לחשדנים, לא בוטחים ומשליכים על הרופא ועל הפסיכולוג את ייצוגי פחדינו . עוד באותו הערב הגיע אל תיבת הדואר האלקטרוני שלי סיפור קצר של יובל ששמו "געגוע", ואליו הייתה מצורפת שאלה : "האם לדעתך יש בטקסט דברים שאולי לא הייתי ער להם ? " עניתי לו באלו המילים : "אחד הדברים הראשונים שלמדתי ב'מבוא לסיפורת ושירה' בשנה א' של לימודיי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטה היה לא לשאול את השאלה "למה התכוון המשורר" . אני עדיין מחזיקה בתפיסה הזאת . הפרשנות היא של הקורא . ההדהוד הוא אצל הקורא, ומילים, משפטים, סיטואציות ותיאורים הממוסגרים בדף לוקחים אותו למקומות שלו, לחוויותיו, לזיכרונותיו ולרגשותיו . מכאן שלדעתי, בהחלט יש מקום ועניין לאסופת סיפורים שעוסקת ביחסי מטפל ‑ מטופל, כאשר במוקד עומד המטפל ורגשותיו" . כך התחיל הטיול שלי עם שלושה "מיטיבי לכת" בתחומם המקצועי :

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר