|
|
עמוד:12
12 ערן רולניק לא ערכתי ״ראיונות קבלה״ לנרשמים . בסמינר הדיגיטלי השתתפו סטודנטים ( לא רק לפסיכולוגיה ) , פסיכותרפיסטים בגישות שונות, פסיכיאטרים, פסיכואנליטיקאים, אנשי אקדמיה בכירים ושוחרי פסיכואנליזה מרקעים שונים . לפעמים שלחתי למשתתפים גם מאמרים, והדיון, שהתחיל על פי רוב בפרויד, התפתל בין סוגיות ועמדות פסיכואנליטיות שונות . מדי פעם עצרנו לדון בשאלות שנשלחו אליי בצ׳ט בזמן ההרצאה או בין הפגישות . כל מפגש ארך שעה וחצי, שבמהלכה דיברתי בחופשיות למצלמה . מדי פעם לקחתי הפסקת נשימה וסקרתי את עשרות הראשים שניבטו אליי מהמסך . הם באמת היו שם . יושבים בביתם, בקליניקות שהתרוקנו ממטופלים או באוויר החופשי ; מי במטבח בפלורנטין או בגינת ביתו בראש פינה, מי בחדר עבודה בפילדלפיה, בלונדון, בברלין או בסן פרנסיסקו . דיברתי על נושאים שמעסיקים אותי ואותם גם בשגרה . דיברתי על דברים שחשבתי שצריכים לעניין מטפלים בתחילת דרכם וקיוויתי שהם ממשיכים לעניין גם עמיתים מנוסים שהשתתפו בסמינר . חזרתי לטקסטים ישנים שקראתי או כתבתי מזמן . העליתי סברות כרס והפרחתי בלוני ניסוי קליניים ותיאורטיים . חלק מההרצאות חלפו ביעף ממש כמו השעות החלומיות האלה באנליזה, שבהן האנליטיקאי ניעור ברגע האחרון משרעפיו כדי להספיק לסיים את השעה בזמן . בין שכיוונתי את דבריי לקהל של מדריכות בפסיכותרפיה ופסיכואנליטיקאיות-מנחות ובין ששיוויתי לנגד עיניי סטודנטים לפסיכולוגיה, שרק לאחרונה נתקלו במושגים ״סצינה ראשונית״ או ״הזדהות השלכתית" - כל מחשבה תיאורטית, כל התלבטות קלינית וכל מחלוקת טכנית נשאו להרגשתי את חותמו של הרגע ההיסטורי החד-פעמי שסיפקה המגיפה . אולי דמיינתי שאני מין פרויד כזה המדשדש בשלג - בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ושל מגיפת השפעת - אל אולם ההרצאות באוניברסיטת
|
|