|
|
עמוד:14
14 יורם בילו אחת לרעותה, ואילו אני להפך, מתקשה לשאת את משא הסבל של המטופלים, הולך ומאבד כוחות עם כל פגישה טיפולית נוספת . אבל הפסיכולוגיה לא הרפתה ממני, ולא רק משום שלעבודות רבות שלי הגעתי מתוך עולם בריאות הנפש — מעבודת הדוקטור שלי על העיצוב התרבותי של מצבי המצוקה ודרכי הטיפול המסורתיות של יוצאי מרוקו, דרך התוויית קווי מִתאר לטיפול רגיש תרבותית בקהילה החרדית ( ראו למשל בילו וויצטום 4991א, 4991ב ) , ועד לעבודה על השימושים המשתנים במושג הטראומה בארץ ( 2011 Friedman - Peleg and Bilu ) . הפסיכואנליזה, שממנה נמלטתי ושבתוקפה פקפקתי, שבה והגיחה לפתותני בכמה מהצמתים המחקריים שאליהם הגעתי . המערכת המושגית שהתקשיתי לתרגם למציאות קלינית בחדר הטיפולים שבה והציעה את עצמה — ממוקמת בהקשר חברתי – תרבותי והיסטורי עשיר — בשיטוטיי במרחב התרבות היהודי : בחלומות ודיבוקים, בטקסי חניכה ופולחני קדושים, בדמונולוגיה ומשיחיות . אתחיל במה שבמיתוס האישי שלי הפך לאירוע המכונן של המעבר מפסיכולוגיה קלינית לאנתרופולוגיה . זה קרה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר עבדתי בתחנה לבריאות הנפש בירושלים והגעתי בעקבות אחד ממטופליי לִמפרש חלומות ברוח הקבלה, שאול בן המקובל הנודע רבי יהודה פתיה מבגדאד . פירושי החלומות שלו — פתרון חלומות, בלשונו — הותירו אותי פעור – פה . ככלל, הם התבססו על הפיכת התוכן הגלוי, שהיה רווי בתכנים דתיים, לתוכן סמוי ( לא מודע, אם תרצו ) , שבו רחשו יצרים, מאוויים ומעשים מיניים . "מדוע באת אל אשתך שלא בעונתה ( כשלא הייתה מותרת לך ) ? " נזף שאול בחולם, שסיפר לו כיצד ראה בחלומו את אבי המפרש, המקובל רבי יהודה המנוח, בכניסה לבית הכנסת, בשבת, אחרי שאיחר לתפילת שחרית . הוא רצה לגשת אליו ולקבל את ברכתו, אולם הפגישה בחלום עם הרב הנערץ לא יצאה אל הפועל משגילה החולם להוותו כי בכיסו מטבעות כסף . הוא
|
|