|
|
עמוד:14
1 אמנון יובל, דפנה יצחקי החינוך" ( תמיר, 01 , עמ' 96 ) . כיוון ביקורתי זה זוכה לחיזוק במחקרים שהראו כי בתחום האזרחות, למשל, הלימוד מדגיש את התפקיד הסביל של האזרחים דרך התמקדות בחשיבותם של הציות לחוק ושל השמירה על הסדר ( איכילוב מסוכמת אצל אלחאג', 00 ) . לכך אפשר להוסיף את הטענה שקיים קשר הדוק בין מה שנתפס כהצטיינות במוסדות החינוך ובחברה בכלל לבין התנהגות צייתנית וקונפורמית . לאליטות חברתיות, שאנשיהן תופסים את העמדות המתאימות ביותר לחולל שינויים מערכתיים ותפיסתיים, והן לרוב גם בעלות המיומנויות והכישורים הנחוצים, אין בדרך כלל אינטרס לבקר את המערכת שמעניקה להן מוניטין ופריבילגיות, וכך נוצר מעגל קסמים של שעתוק ( יובל, 01 ) . נדבך שלישי לעמדה זו ביחס למקומו של החינוך בשינוי המציאות מציג חוקר החינוך צבי לם, הטוען כי "החינוך הוא המוסד הפגיע ביותר בחברה" ולכן הוא מנוצל על ידי המוסדות האחרים, ובעיקר המוסד הפוליטי, למטרותיהם . ניצול זה נעשה לרוב בהסכמה, שכן המחנכים "משתכנעים שבשרתם את מגמותיו של המוסד הפוליטי הם משרתים את עניינו של החינוך" ( לם, ,1976 עמ' 76 ) . יישור קו חוזר ונשנה זה של המוסד החינוכי עם המוסד הפוליטי פוגע באופן עמוק בחינוך לדעתו, וזאת בשל הניגוד הבסיסי בין מטרותיהם של המחנכים למטרותיהם של הפוליטיקאים : בעוד שמטרתו של החינוך צריכה להיות יצירתם של "בני אדם המסוגלים להכיר את המצב לאשורו, למצוא פתרונות בלתי שגרתיים לבעיותיהם ולא להיגרף אחרי פיתויים" ( שם, עמ' 7 ) , הרי שהמוסד הפוליטי מעוניין בבני אדם אינפנטיליים "שקל לבצע בהם מניפולציות" ( שם, עמ' 6 ) . תפיסות פסימיות אלה לא צמחו בחלל ריק - הן נולדו מתוך אכזבה קשה מהתפקיד שמילאו וממשיכות למלא מערכות חינוך בעולם אל מול תהליכים חברתיים מסוכנים בעבר ובהווה . עם זאת, אנו איננו מקבלים תפיסות אלה במלואן ; אף על פי שאין ספק
|
|