הקדמה

עמוד:8

[ 8 ] מלחמה האנושית, משהו הטבוע בנו ? מעין חטא קדמון מן הזמן שבו אבות אבותינו החלו מתארגנים בקבוצות חברתיות ? האם אות הקין שהוטבע בנו, הקללה שהושַתָּה עלינו גוזרים עלינו עימות חוזר ונשנה ? או שמא השקפה כזו אינה אלא נבואה מסוכנת המגשימה את עצמה ? האם שינויים בחברה מחוללים סוגים חדשים של מלחמה או שמא מלחמה מעודדת שינוי בחברה ? או האם עלינו לנסות בכלל לומר מה קדם למה, או שמא עלינו לראות במלחמה ובחברה שותפות הלכודות במערכת יחסים מסוכנת אך גם יצירתית ? האם מלחמה – הרסנית, אכזרית ובזבזנית ככל שתהיה – מניבה גם יתרונות ? שאלות אלה חשובות כולן, ואנסה לענות עליהן ועל שאלות אחרות שיצופו בדרך כשאחקור את הנושא . עם זה, אני מקווה שיעלה בידי לשכנע אתכם בדבר אחד – מלחמה איננה סטייה שמוטב לשכוח אותה מהר ככל האפשר ; היא גם איננה מצב של היעדר שלום, שהוא למעשה המצב התקין . אם אנחנו נכשלים ולא מצליחים להבין עד כמה עמוק המלחמה משולבת בחברה האנושית – עד כדי כך שאיננו מסוגלים לומר על האחת או על האחרת כי זו שולטת בזו או כי זו מולידה את זו – חסר לנו ממד חשוב של הסיפור האנושי . אם ברצוננו להבין את עולמנו ואת האופן שבו הגענו לנקודה זו בהיסטוריה, איננו יכולים להתעלם מן המלחמה ומהשפעתה על התפתחות החברה האנושית . התמזל מזלן של חברות במערב בעשורים האחרונים, שכן מאז סופה של מלחמת העולם השנייה הן לא חוו מלחמה על בשרן שלהן . אכן, מדינות המערב שלחו חיילים להילחם ברחבי העולם באסיה, במלחמת קוראה או במלחמת וייטנאם או באפגניסטן, באזורים של המזרח התיכון או באפריקה, אבל עימותים אלה פגעו במישרין רק בקומץ קטן מאוד של אנשים החיים במערב . חוויותיהם של מיליונים באזורים אלה היו כמובן שונות עד מאוד, ומאז 1945 לא הייתה שנה בלא לחימה בחלק זה או אחר של העולם . לאלה מאיתנו הנהנים מן ״השלום הארוך״, כפי שהוא קרוי לעיתים קרובות, קל מדי לראות במלחמה משהו שאחרים עוסקים בו, אולי מפני שהם מצויים בשלב אחר של התפתחות . אנחנו במערב, כך אנחנו נוטים להניח, שוחרי שלום יותר . סופרים דוגמת הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר ( Steven Pinker ) הפיצו את הדעה כי חברות המערב נעשו אלימות פחות במאתיים השנים האחרונות וכי העולם כולו חוזה ירידה במקרי המוות בשל מלחמה . לפיכך בעודנו מתאבלים רשמית פעם בשנה על מתינו במלחמות העבר שלנו, אנחנו

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא