מבוא: השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי

עמוד:12

12 דוד גדג׳, עופר שיף נעשית נזילה והם מוצגים בד בבד גם כקרבנות . כמו שרצר ושיף שמשאירים שאלה פתוחה, עד כמה עמוק ויסודי שינוי זה, אפשר להצביע על נקודות דומות גם מקריאת מאמרה של גיל : רוב הצגות השואה המקומיות מתמקדות עדיין בקרבנות היהודים וטשטוש הגבולות בין הקרבנות למקרבנים בשואה משקף ויכוח פנימי, פוליטי וחברתי בישראל . אם כך, הדבר עשוי ללמד שהשואה היא עדיין נקודת התייחסות חשובה בוויכוחים ובדיונים הפנימיים על הגדרת ה'אנחנו' הישראלי . שער ב — דפוסים מתמשכים ומשתנים של התמודדות עם השואה שער ב הוא במידה רבה תאומו המשלים של שער א . כמו המאמרים שבשער א גם המאמרים בשער זה מבקשים ללמוד באמצעות מחזות השואה על היבטים שונים של זיכרון השואה כמסמן מרכזי של הקולקטיב הישראלי . ברם, המאמרים בשער א מתמקדים במאפיינים של שנות החמישים ובוחנים את השינוי שחל בהם בתקופות מאוחרות יותר, ואילו המאמרים בשער ב מתמקדים בתופעה מסוימת ובוחנים אותה לאו דווקא רק לינארית, בתקופות שונות, אלא בהקשרים תאורטיים, חברתיים-תרבותיים והיסטוריים . מאמרו של יאיר ליפשיץ, שפותח את השער השני, מדגים הבדל זה היטב . ליפשיץ מתמקד במושג 'דמיון טמפורלי', שכפי שהוא מיטיב להסביר, משמש אותנו כדי ללמוד על הדרכים שבהן תרבות מסוימת מדמיינת את הזמן, כלומר את הזיקות שבין עבר להווה ואת האירועים המיתיים או ההיסטוריים השונים שאותם היא מבקשת לזכור או להשכיח . באמצעות ניתוח שני מחזות שואה קנוניים, ליפשיץ מבקש ללמוד על מקומה של השואה בתודעת הזמן הישראלית . הוא מוצא כי לכאורה חל שינוי יסודי בין המחזה המוקדם, בעלת הארמון מאת לאה גולדברג משנות החמישים ובין המחזה המאוחר יותר, הילד חולם מאת חנוך לוין, משנות התשעים . עלילת המחזה הראשון נכתבת מתוך קבלה של הנחות היסוד המוסכמות של התקופה בנוגע לתבנית הציונית הלאומית של 'משואה לתקומה' והסכמה עמן . לעומת זאת עלילת המחזה המאוחר משקפת את הערעור על הנחות אלה שמאפיין את גל הביקורת של שנות השמונים והתשעים . למרות השוני ביניהם, שני המחזות מציגים את השואה כקרע בזמן שאי-אפשר לארוג אותו בפשטות בתוך רצף נרטיבי היסטורי . אליבא דליפשיץ, מכנה משותף זה מלמד שלמרות השינויים הבולטים שחלו במשך השנים בתודעת השואה בישראל, יש דפוס קבוע לפיו השואה ממשיכה להיתפס בדמיון הישראלי כמשבר בזמן . דפוס זה לא רק אינו משתנה, אלא אולי אף מתעצם : כך, סיום המחזה המוקדם מרמז על תקווה לגאולה ואולי לאיחוי הקרע בזמן, ואילו סיום המחזה המאוחר חוסם כל תקווה כזאת . גישה פסימית זו משקפת אולי ויכוח פנים-ישראלי על התוקף של האמונה והאידאולוגיה הציוניים . אם כך, אפשר להוסיף ולומר כי כמו שמצאנו במאמרים של שער א, ניתוח המחזות חושף תמונה

מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר