מבוא: השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי

עמוד:11

11 מבוא : השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי הועלתה על הבמה . שרצר שואל עד כמה דפוס הפרדה מורכב זה נמשך גם בשנים המאוחרות יותר . הוא מוצא ששבירת המחיצות בין 'כאן' ל'שם', שנדחתה בתקופה המוקדמת, נעשתה מקובלת בשנים המאוחרות, לקראת סוף שנות התשעים ולאחר מכן . עם זאת הוא מוצא כי למרות צמצום הפער בין כאן לשם נשמר הדפוס היסודי שראה בשואה 'רקע' להקמת המדינה, ופחות אירוע העומד בפני עצמו . במילים אחרות, השימוש בשואה לצורך הגדרת הקולקטיב הישראלי נשאר קבוע ומתמשך . עופר שיף בוחן את התבנית הניגודית 'משואה לתקומה' באמצעות ניתוח מחזות משנות החמישים שהציבו ניצולי שואה במוקד העלילה שלהם . המסקנה המרכזית שעולה מניתוח מקביל של הטקסטים של המחזות ושל השיח הציבורי שהתעורר בעקבותיהם היא שלמרות הצבת דמויות ניצולי שואה כגיבורי העלילה, ולמרות ביטויים של ביקורת על יחס החברה הוותיקה כלפיהם, לא קרא הדיון הציבורי הער בעקבות העלאת המחזות תיגר על המבט הישראלי הפטרוני והשיפוטי כלפי הניצולים . להפך, הוא העצים אותו . המחזות והדיון הציבורי שבעקבותיהם לא התמקדו בנקודת מבטם של הניצולים אלא בדילמות זהות של החברה הקולטת, בין שהיה מדובר בשאלת החלוציות בתקופה שלאחר הקמת המדינה, ובין שהיה מדובר במתח שבין הווה לעבר בתפיסה הישראלית העצמית של מי שהגיעו לישראל בשנות העשרים והשלושים לפני השואה . כדי להבהיר ולהמחיש טענה זו מנתח שיף מחזה נוסף מראשית שנות השישים, שלהבדיל מהמחזות הקודמים הציג את מערכת היחסים בין הניצולים והחברה הקולטת באמצעות נקודת המבט ודילמות הזהות של ניצולי השואה . שיף משאיר שאלה פתוחה, האם בכך נפתחה תקופה חדשה שבה קולם של הניצולים הוא שעמד במוקד השיח הציבורי . בהקשר זה הוא מפנה את תשומת הלב למחזות מאוחרים שהשתמשו במעמדם החדש של הניצולים כ'גיבורי תרבות', לא כדי להביא את נקודת המבט של הניצולים אלא כדי לבקר תופעות של לאומנות, נהנתנות וקרבניות בחברה בישראל . כמו שרצר ושיף, גם עידית גיל בוחנת את הדפוס המורכב שעיצב את תודעת השואה בתקופה המכוננת של שנות החמישים וראשית השישים . על בסיס זה היא ממשיכה ובודקת את השינויים בדפוס זה בתקופות מאוחרות יותר . גיל בוחרת לבדוק את האופן שבו שימשה תודעת השואה להגדרת הקולקטיב הישראלי לא באמצעות סימון הקרבנות היהודים כאחרים הפנימיים, אלא באמצעות סימון המקרבנים הנאצים כאחרים החיצוניים האולטימטיביים . לטענתה, תפיסת השואה כ'פלנטה אחרת' וכאירוע לא-אנושי של השפלה המנוגד למציאות החדשה ה'נורמלית' שסימלה המדינה, השליכה לא רק על ההתייחסות השיפוטית השלילית לקרבנות השואה אלא גם על ההתייחסות למקרבנים הגרמנים שתוארו במחזות המוקדמים משנות החמישים כלא-אנושיים ודמוניים . היא מוצאת כי במשך השנים השתנה דימוי זה של הנאצים לבני אדם בעלי חולשות, תשוקות וסתירות . ראשיתו של השינוי במחזות שנכתבו בעשור שלאחר משפט אייכמן, והוא הגיע לשיאו בהצגות שנות האלפיים שבהן לא רק מיטשטשים הגבולות בין תליינים לקרבנות, אלא גם זהות המקרבנים

מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר