מבוא: השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי

עמוד:8

8 דוד גדג׳, עופר שיף משמעות הפוכה . בתהליך הדרגתי, שראשיתו בסוף שנות השישים ובשנות השבעים, הייתה השואה ממסמן שלילי למסמן חיובי של הקולקטיב הישראלי . למרות השינוי נשאר השימוש בזיכרון השואה כמסמן וכמגדיר ה'אנחנו' הישראלי, ואף התחזק והתעצם . אולם אם קודם לכן, בשנות החמישים וראשית השישים, סימֵן הזיהוי עם השואה את ה'אחר' שהודר מהתרבות הישראלית היהודית החדשה ולא נתפס כחלק ממנה, כעת סימן הזיהוי עם זיכרון השואה הישראלי הקולקטיבי את ההשתייכות של קבוצה או מגזר לזרם המרכזי בחברה בישראל . הדברים נעשו מורכבים יותר עם התעוררות גל ביקורת בשנות השמונים והתשעים . קבוצות ומגזרים שונים בחברה בישראל מתחו ביקורת חריפה על הנחות יסוד מוקדמות רבות שהגדירו את החברה והתרבות הישראלית החדשה . כחלק ממגמה זו התרבו גילויי הביקורת גם על מקומה המרכזי של תודעת השואה כמסמנת של ה'אנחנו' הישראלי, ובייחוד על גילויים מתעצמים של קרבניות שהפכו את זיכרון השואה לכלי להצדקת הדרה והפליה של קבוצות ומגזרים בתוך החברה הישראלית היהודית, ולאמצעי לדמוניזציה ולדה-לגיטימציה של פלסטינים וקבוצות אחרות של לא-יהודים בתוך ישראל ומחוץ לה . התפתחויות אלה הפכו את תודעת השואה לזירת התגוששות מורכבת בין תפיסות שקידשו את מקומה המרכזי של השואה כמסמנת ה'אנחנו' הישראלי, ואף התחרו ביניהן על מקומן הלגיטימי בזיכרון השואה הישראלי, ובין תפיסות שיצאו נגד הפיכתה של השואה למוקד הזדהות ישראלי מרכזי ומקודש . בד בבד עם שיאו של גל הביקורת בשנות השמונים והתשעים, הביאה התחרות בין קבוצות שונות על מקומן בזיכרון השואה להרחבה הדרגתית של המושגים 'בני הדור השני', 'השלישי' ו'הרביעי', ונכללו בהן קבוצות שקודם לכן ההיסטוריה שלהן בשואה הושתקה או הוצנעה, ולמעשה כל מי שגדל בישראל בצל זיכרון השואה . התפתחות אחרונה זו האיצה את התהליך של הפרטת זיכרון השואה, שעיקרו מתן מקום לסיפורים 'קטנים' ואישיים, ללא משמעויות פוליטיות וחברתיות כוללות . כך התפתחה בעשורים הראשונים של שנות האלפיים, לצד גישות שראו בזיכרון הפרטי בסיס לערעור התפיסות הלאומיות הממוסדות, תפיסה שייחסה חשיבות לעצם ההשתתפות בתהליך הזיכרון . מגמה אחרונה זו, כמו המגמות שלפניה, מלמדת על תהליך מורכב של שינוי והמשכיות . אף שבכל תקופה עוברת תפיסת השואה תהליכי שינוי, היא ממשיכה לסמן ולהגדיר את הקולקטיב הישראלי . למעשה מלמדים תהליכי שינוי אלה על התפתחויות רחבות בחברה בישראל ועל מקומו המרכזי של זיכרון השואה כמשקף אותן ואולי אף כמשפיע עליהן . כתוצאה מכך נעשית הזירה של זיכרון השואה עם השנים מורכבת יותר . היא משתנה בכל תקופה, אבל התפיסות והמגמות הקודמות אינן נעלמות אלא ממשיכות להיות רלוונטיות, אם בכך שהן קיימות לצד מגמות חדשות ואם בכך שהן משמשות כנקודת התייחסות מרכזית למי שמבטא את המגמות החדשות ופועל בשמן . ניתוח הצגות השואה באסופה שלפנינו משקף את הניסיון להתמודד עם התפתחות מורכבת ורבת-ניגודים זו . כדי להמחיש זאת יש להתייחס למחזה העוסק בנושא השואה

מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר