|
|
עמוד:9
9 על פני האדמה ברחובות, דוחפים עגלות ילדים בשדרות הרחבות, משתתפים בשיעורי בלט, שוחים בבריכה האולימפית ושטים בסירות על הנהר . אבל היום, איש אינו גר בפריפיאט . הקירות מתפוררים . החלונות שבורים . משקופי הדלתות מתמוטטים . כשאני משוטט בין בנייניה החשוכים והריקים, עלי להיזהר בצעדיי . כסאות שכובים על גבם במכוני היופי, מוקפים במייבשי שיער מאובקים ובמראות שבורות . נורות נאון מתנדנדות מתקרתו של הסופרמרקט . רצפת הפרקט של בניין העירייה נקרעה ממקומה, לוחותיה התלושים מתגלגלים לאורכו של גרם מדרגות שיש רחב - ידיים . מחברות שכתב יד קירילי ברור מעטר את דפיהן בדיו כחול מושלכות על רצפות הכיתות בבתי הספר . בשיטוטיי אני מוצא בריכות שחייה מרוקנות . בדירות, מושבי הספות קרסו לרצפה . המיטות רקובות . הכול חסר - תנועה — בהפוגה . כל משב רוח מקפיץ אותי ממקומי בבהלה . כל דלת שבעדה אני נכנס גורמת לחסרונם של אנשים להיות מטריד יותר . היעדרותם היא האמת הנוכחת ביותר . ביקרתי בערים פוסט - אנושיות אחרות — פומפיי, אנגקור ואט ומאצ'ו פיצ'ו — אבל כאן, הנורמליות של המקום ממקדת את תשומת הלב באי - הנורמליות של נטישתו . מבני העיר ומתקניה מוכרים כל כך עד שברור שהיעדר השימוש בהם לא נובע מחלוף הזמן בלבד . פריפיאט הוא מקום של ייאוש מוחלט משום שכל מה שיש שם — מלוחות המודעות שאיש אינו מסתכל בהם עוד, דרך סרגלי החישוב המושלכים בכיתת המדעים ועד לפסנתר ההרוס בבית הקפה — הוא אנדרטה ליכולתו של המין האנושי לאבד את כל הנחוץ לו והיקר לליבו . על פני כדור הארץ יש רק לנו, בני האדם, די כוח לברוא עולמות ואז להשמידם . ב - 26 באפריל 1986 התפוצץ כור מספר 4 בתחנת הכוח הגרעינית "ולדימיר איליץ' לנין" הסמוכה לפריפיאט, הידועה כיום לכול כ"צ'רנוביל" . הפיצוץ נגרם בשל שילוב של תכנון גרוע וטעות אנוש . בתכנונם של הכורים בצ'רנוביל נפלו פגמים, שצוות ההפעלה של הכורים לא היה מודע להם . ואם לא די בכך, אנשי צוות ההפעלה עצמם היו רשלניים בעבודתם . הכור בצ'רנוביל התפוצץ בגלל טעויות — ההסבר האנושי מכול .
|
|