|
|
עמוד:8
8 פרק ב' : אהבת נשים והצלקות, כולן מדברות על המהפך שעשו במונחים של התרוממות הרוח ושמחת הגוף : "ברגע שנגעתי בה ידעתי שזה מה שאני רוצה" ; "איתה גיליתי את המיניות שלי" ; "פתאום הרגשתי שאני חיה" ; "סוף- סוף יש לי חופש להיות אני" ; "הרגשתי שעזבתי בית והגעתי הביתה" . * * * את רוב המרואיינות איתרתי דרך חברותנו המשותפת בקבוצת "בשלה" — קבוצה לנשים מבוגרות שאוהבות נשים . כשהצטרפתי לקבוצה גיליתי קהילה שוקקת ומרחב תומך, שבו אנחנו יכולות להרגיש שייכות, גאווה וביטחון . פגשתי בה נשים שהגיל לא ממלא אצלן תפקיד . הכמיהה לאהבה, התשוקה הארוטית לאישה, הצורך בקשר שיגן עליהן לעת זקנה ויקנה להן רשת ביטחון — כל אלה נוכחים בחייהן גם בעשור השביעי והשמיני לחייהן . את הקבוצה המיוחדת הזאת הקימה רותי ליטוין, שבשנות השבעים שהתה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה וכתבה שם דוקטורט בתחום של נשים וזקנה . ליטוין נחשפה בברקלי לתנועה הפמיניסטית, למאבק לזכויות להט"בים ולתנועת הפנתרים האפורים, שפעלה להעלאת מעמדם של בני הגיל המבוגר . כשחזרה לארץ — אחרי שהתגרשה וחוותה לראשונה אהבת אישה — החליטה להקים כאן קהילה שתיתן מענה לצרכים החברתיים, התרבותיים והרגשיים של לסביות מבוגרות . כנס הקמת הקבוצה נערך ב- 2007 והשתתפו בו חמש-עשרה נשים, והיום הקבוצה מונה כמאתיים חברות . "בשלה" עברה לא מעט משברים לאורך השנים, חברות שהתאכזבו ממנה עזבו, וחברות חדשות מצטרפות בהתמדה . הקבוצה מתנהלת בסודיות כי, כאמור, רבות מחברותיה עדיין חבויות בארון . * * * הספר הזה הוא לא פרויקט מחקרי או אקדמי, וגם לא סדרה של ראיונות עיתונאיים . אין בו תיאורים גרפיים של סקס בין נשים, וכמעט שלא הוזכרו מאבקים על זכויות להט"בים . חלק מהמספרות דילגו בחינניות על הגדרתן בתור לסביות, ביסקסואליות, קוויריות ואפילו
|
|