|
|
עמוד:14
מיכה פופר | עמרי קסטלנובו 14 המסלול האקדמי מחייב מעצם טבעו התבוננות ועיסוק באתגר המידי הקרוב . ברם, רק עיסוק רב שנים ועיסוק בהיבטים ספציפיים יכולים להוביל באופן רטרוספקטיבי לראיית התמונה הגדולה, ובעיקר להבחנות מדויקות יותר בין עיקר לטפל, בין סיבה למסובב . ואם ברטרוספקטיבה עסקינן, כמו תובנות רבות, הסיפור בניצניו הראשונים, הבלתי מודעים, מתחיל בילדות . הוריי היו ניצולי שואה, וכמו רבים מבני דורם לא דיברו על כך בניסיון להגן על ילדיהם ואולי בניסיון הדחיק את הכאב והאימה . אבל כפי שאנו יודעים היטב היום, גם השתיקה "עוברת", וגם בה יש סדקים . פעם, בזעם נדיר על מישהו פלטה אמי : "הוא ממש היטלר" . איני זוכר מתי בדיוק, אבל השאלה כיצד הצליח אותו היטלר מקורי לגרום לאנשים רבים כל כך להישמע ולציית לו העסיקה אותי כך או אחרת כבר כילד קטן . הנה כי כן, זרעי ההתעניינות בשאלות ההשפעה על אנשים - מדוע הולכים אחרי מישהו ( גם אם הוא רע בעליל ) - נזרעו מוקדם מאוד . זה הפך לימים למסלול קריירה ולעיסוק מקצועי . מרביתנו, במחשבה על מנהיגות, נמשכים לדמות המנהיג . מתעניינים באישיותם של מנהיגים, בפועלם ובאורחות חייהם הגלויים והגלויים פחות . חוקרי המנהיגות אינם שונים בהטיה הזו . גם מההתבוננות התיאורטית והמחקרית משתמע כי מנהיגים הם עיקר חזות המנהיגות כתופעה . ההטיה הזאת קשורה ל"אהבת סיפורים", האופיינית לרוב בני האדם כבר מילדות . רובנו רוצים להבין את טיבו של בית הגידול של המנהיג, את הגורמים שהשפיעו על אישיותו, את נטיותיו, אהבותיו והרפתקאותיו . אלא שהעיסוק המחקרי, האמור להיות שיטתי יותר, ביקורתי יותר וחף במידה רבה מהטיות מוקדמות, נגוע בעצם באותה הטיה - משיכה עצומה לאישיותו של המנהיג . חוקרים בתחום המנהיגות, כך מתברר, אינם "מוגנים"
|
|