|
|
עמוד:10
10 זמירה הייזנר החוקרים חלוקים ביניהם באשר למסלול התפתחותו של המיצג, לגבולות הגדרתו ולגילוייו השונים על ציר התפתחותו . מקובל לראות את ראשיתו באמנות האוונגרדית של העולם המערבי בראשית המאה ה- ,20 לאחר מלחמת העולם הראשונה, בברלין, קלן, פריז וניו יורק ובתנועת הדאדא, שנוצרה בשנת 1916 ב"קברט וולטר" בציריך שבשווייץ . ( אם כי אפשר לאתר את שורשיו בתקופות קדומות יותר בהיסטוריה המערבית והלא-מערבית ) . האמנים המייסדים של הדאדא היו, בין השאר, טריסטן צארה, מרסל ינקו, הוגו באל וסופי טויבר-ארפ, אך אמנים רבים הושפעו מהם או פעלו במקביל אליהם באירופה ובארצות הברית . אמנות האוונגרד ערערה על מוסכמות האמנות והחברה וביקרה אותן מנקודת מבט ניהיליסטית . היא השתמשה בטכניקות של קולאז', אסמבלאז', פוטומונטאז', שירה פונטית ( המבוססת על הברות וצלילים וחותרת תחת משמעויות מקובלות של השפה ) , שירה ציורית-חזותית, רדי-מייד ומופעים אבסורדיים ופרובוקטיביים, תוך כדי שימוש בז'אנרים אמנותיים שונים : ספרות, שירה, צילום, קולנוע, ציור ופיסול . השפעתה על האמנות המודרנית והפוסט מודרנית ניכרת עד ימינו אלה, וכפי שנראה להלן גם באמנות המופע של תמר רבן . אפשר להבחין בין מופע, במובן של אמנות הבמה / הביצוע ( performing art ) , שהוא נחלת התרבות הפופולרית או האמנות הקאנונית והממוסדת ( תאטרון, מחול, קונצרט, שירה, הופעת יחיד ) , לבין אמנות המופע / פרפורמנס ארט, כגילוי אמנותי ספציפי של אמנות הביצוע השייך לשוליים ( פרינג' ) של העשייה האמנותית והתרבותית, בשל אופיו הניסיוני והאוונגרדי . מאחר שהתרבות היא רב-מערכת דינמית ( 1990 Even Zohar, ) , יש תנועה, מגעים וחלחול הדדי בין כל סוגי המופעים, הן על הציר ההיסטורי והן בתקופה נתונה . מופעים יכולים לעבור מהשוליים אל המרכז התרבותי- האמנותי ולהפך . מוזיאונים מכובדים ברחבי העולם פותחים את שעריהם למיצגים כדבר שבשגרה, והפגנות פוליטיות נערכות
|
|