|
|
עמוד:13
13 פנומנולוגיה של הזמן הביטוי של אותה הפליאה שמוליכה לכינונן של תורות מפותחות . אחר כך נוטים לשכוח אותן . קל לענות לכמה מהן, קשה לענות לחלקן . יש כאלה שאולי אין להן תשובה שהיא ברורה די הצורך, ואולי אף כאלה שאין להן כלל תשובה שהיא בהישג יד . אך טעות היא לסבור שזו עדות לעקרותן . טעות גדולה אף יותר גלומה בסברה שאפשר להיפטר מהן, "אחת ולתמיד", בעזרת טיעונים שמבהירים לנו מדוע הן מביסות את עצמן . אפשר להבין, אולי אף לחוש אהדה, לשאיפה לפוגג את העמדה שמפצלת את השפה לרובד הגלוי של שפת היומיום ולמבנה העומק המטאפיזי שלה, בבחינת חיץ שלכאורה מנכר אותנו מעצמנו . לכאורה, פיצול זה מושתת על מראית העין . זו, לכאורה, תסתלק לה אם נשכיל לראות שמה שמניע את התהיות המטאפיזיות הם עניינים בעלי אופי יומיומי שנוגעים להווייתו הפסיכולוגית, המגדרית, הסוציולוגית או הפוליטית של התוהה . או שאולי אפשר לעשות זאת בדרך שונה, הפוכה מזו הראשונה, אם נבהיר מדוע לכל שאלה מתחום ההתנסות בזמן ותכניה יש תשובה אמפירית שמקומה הוא בתחום מחקר שזה אופיו . אלו אינן הסברות שמנחות אותי והן גם אינן הסברות שמנחות את מחשבתם של ההוגים שבהם אני דן . אינני טוען שהעבודה האינטלקטואלית המעניינת, שביקשה לגלות ביסודותיה של המחשבה את העקבות של הווייתו הפוליטית, המגדרית או הפסיכולוגית של "הסובייקט של המטאפיזיקה" היא עקרה . אך צורת מחשבה זו, שהיא הרמנויטית ביסודה, אינה יכולה להיות משוחררת מהמטאפיזיקה והאפיסטמולוגיה של הזמן וממושג הסובייקט שכרוך בהם . בהפנותה עורף לרובד זה של ההתנסות היא עיוורת ליסודותיה ולתנאי אפשרותה . אינני מבקש להפנות כאן גב להווייתנו היומיומית . גם אינני מבקש לטעון שלמדע האמפירי אין תביעה מוצדקת לביאור מה שקשור בהווייתו "האובייקטיבית" של הזמן . אך זו שגיאה לסבור שהצורך בחקירה פילוסופית על אודות ישותו של הסובייקט
|
|