|
|
עמוד:13
13 ניטשה והאסתטי לעוצמה", טוען דלז, אינו רצון לשליטה, אלא רצון להתגברות עצמית ולמימוש עצמי . מדובר בעוצמה של האדם המופנית כלפי עצמו, ביכולתו של אדם להגביר את תשוקותיו לעשייה וליצירה ולא להיות מותקף בייסורי מצפון ופחדים המרוקנים את תעצומות הנפש, הדמיון והרצון . השליטה המופנית כלפי האחר, לעומת זאת, היא ביטוי לצורות התגוננות של האדם מפני פחדיו – הוא ומפני נקיפות המצפון שנוצרו בתוכו, אשר דרך ההשתחררות מהן 1 עוברת במעשי השחתה והרס ולא באמצעות יצירה והתחדשות . מושג ההתגברות אינו רק תיעול יצרים בנוסח הפרוידיאני, יצרים השבים ומובילים את פעולתו של האדם, אלא כינונה של דרך המתרגמת יצרים ליצירה בכלל וליצירה עצמית בפרט . ההתגברות של הרוח על החומר נעשית באמצעות העיבוד הרוחני של היצר והפיכתו למושג . האדם משנה את מהותו כשהוא נכון להתגבר על עצמיותו כחומר וכשאין הוא כבול עוד תחת יצריו, תחת “ [ . . . ] כל אותם הערכים המסורתיים, שהשלנו מעלינו בשלב הראשון של ההשתחררות, שכן לא תוכנם הוא הקובע את האותנטיות של אישיותנו, אלא הדרך החופשית ונטולת האילוצים, שבאמצעותה אימצנו אותם" ( גולומב, 1987 : 10 ) . בספר זה נתעכב גם על תפיסת הזמן הגלומה ביסוד “החזרה הנצחית", ונבקש לעמוד על התנגדותו של ניטשה לתפיסת הזמן הליניארית המוליכה לאימוץ עקרון הקִדמה, תפיסה המשעבדת למעשה את העבר ואת ההווה לעתיד, מעקרת את חופש התנועה והיצירה ומאלצת את התרבות להתייצב מאחורי פרוגרמות אחדותיות המעמיסות נקיפות מצפון על כל מי שאינו שותף לחזון או לאידיאות המכוונות להוויה הפרוגרסיבית . בעידן המודרני “התרבות נתפסה כמכשיר ניווט של האבולוציה החברתית אל מצב 1 . דלז עומד כאן על טעותם של הפשיסטים, שהרחיקו מאוד מהבנת אותו רצון לעוצמה והעניקו לו פירוש מסולף .
|
|