|
|
עמוד:12
12 הקדמה כשצוּותה להביאו לבית התינוקות במחנה העולים ראש העין . אף שלא הבינה את הטעם לדבר, לא נדרש הרבה כדי שתציית להוראת האחיות לובשות המדים הלבנים . סבתי סיפרה כי הושת עליה לחץ נפשי גדול, שלא הותיר בידה ברירה . כמו נשים אחרות במחנה, היא שכנעה את עצמה שהאחיות יודעות מה הן דורשות, הן האחראיות . האחיות הן מקרב יהודים טובים באשר יהודים הם, שהתמסרו להעלות את בני משפחתה וקהילתה לארץ הקודש . לאחר שנמסר בנה לבית התינוקות, היא ביקרה אותו שם מדי יום ביומו . כך משך ימים אחדים, עד לבוקר שבו הוא נעלם . באותו הבוקר, כרגיל הגיעה וביקשה לראותו, אך שלא כרגיל ניגשו אליה האחיות ואמרו לה שהילד מת . "מת ? " נדהמה, "הכיצד ? הרי אתמול היה עליז ומראהו טוב ! " . היא לא קיבלה מענה שהיה עשוי להפיס את דעתה, ומאז שהודיעוה כך, בשרירות לב, לא זכתה עוד לראות את בנה . ברבות הימים היא שבה וסיפרה לי על אותו יום מר ונמהר ועל הימים השחורים שבאו אחריו . היא הייתה מתפרצת כך פתאום באמצע יום חולין ובוכה בכי חסר פשר, מקוננת במר ליבה . כך היה עד יום מותה . בתמונת הזיכרון אני מדמה לראותה אז נדהמת למשמע הידיעה על מות חיים, סופקת כפיים, בוכה בכי קורע לב, רצה מתדפקת על חלונות בית התינוקות, מטיחה את עצמה אל הדלת . אִם הילד שלה מת, אם אמת הדבר, אז יואילו וייתנו לה רק להיפרד, היא זועקת . אחר כך בקושי רב היא נקרעת משם . בניה ובעלה אוחזים בה . הם נואשו מלמצוא לב לדבר אליו . אבל היא עוד תשוב אל בית התינוקות, עוד תלך ותחזור . תתחנן . אך לשווא . הצריף שבו הם משתכנים יהיה מעתה ריק מהילד, מחיים, מהחיים שלה . זמן רב היא תבהה בחלל שנפער . הילד שלה היה ואיננו . והאין יחתוך בבשרה . יש שהיא תתנפל על בגדיו ונעליו הקטנים של הילד, תשאף את ריחם אל קרבה . אחר כך תמעד אל הרצפה על המזרן הקטן שנהגה להשכיבו עליו, ותחבוט בראשה עד כאב . היא תישבר מן הזעם ותשוב לקונן, ובקינתה תתבוסס בזרם דמעות ומילים
|
|