|
|
עמוד:12
12 איתי נגרי הזו מילא דוד בן גוריון תפקיד מכריע . שערי הארץ נפתחו לרווחה למחרת הכרזת העצמאות, והעלייה הגדולה שהגיעה לישראל בשלוש השנים הבאות הייתה ברובה מארצות שהיו, או נתפסו בעיני קולטיהן לפחות, כארצות מצוקה - אסיה וצפון אפריקה ומזרח אירופה שלאחר השואה . רובם חסרו הכשרה מקצועית נדרשת, רכוש ואמצעי קיום, ופיתחו תלות במוסדות השלטון . היישוב הוותיק ראה את עצמו כנושא באחריות לקליטתם של העולים . התלות והחשש מפני כישלון הקליטה באופן שבו תוכננה על ידי המוסדות הקולטים והמיישבים הולידו פטרונוּת מצד אחד וכעסים מן הצד האחר . "קיבוץ הגלויות" הציב בפני החברה הוותיקה בישראל אתגרים כלכליים וחברתיים רבים . בתוך אלה תפסה הקליטה החברתית- תרבותית של העולים מקום מיוחד, והיא באה לידי ביטוי ברעיון "מיזוג הגלויות", שכונה גם "כור היתוך", ושמטרתו להתיך, כביכול, את כלל העולים יחד ולצקת אותם מחדש לדמות ציונית חדשה אחת . המגמה המוצהרת של "מיזוג הגלויות" / "כור ההיתוך" לאחר קום המדינה הייתה ליצור אינטגרציה חברתית בין קבוצות העולים ובין עצמן ובין העולים לוותיקים . בפועל התכוונו הקולטים להטמיע את העולים בחברה היישובית שעוצבה בארץ ישראל בעליות הציוניות, בעיקר על ידי עולים ממזרח אירופה וממרכזה - "אשכנזים" . ולהטמיע בעולים את ערכיהם ואת אורחות חייהם . הם חששו מפני פגיעה ואף מפני הרס המורשת החברתית-תרבותית וההגמוניה שלהם מתקופת היישוב . חלק מתחושות העלבון, הקיפוח והכישלון בקרב יוצאי ארצות האסלאם בכלל, צפון אפריקה בפרט ובייחוד יוצאי מרוקו ניתן לייחס להשלטת גישת "כור ההיתוך" . העולים רצו להשתלב בחיי הארץ, אך רבים מהם לא היו מוכנים לאבד את זהותם התרבותית לשם כך . מנהיגי המדינה, ראשי מערך העלייה והקליטה, היו מצויים בדיסוננס בין שאיפתם לקלוט עולים רבים ככל האפשר, ליישב
|
|