|
|
עמוד:11
11 המחאה המזרחית בוואדי סאליב מקהילות אחרות בעלות תרבות אירופית "מערבית" . ההגדרה "יוצאי ארצות האסלאם" בחיבור זה מתייחסת לאותם יהודים שעלו לישראל מארצות מוסלמיות, בעיקר במזרח התיכון ובצפון אפריקה . חלקם השתייכו למשפחות שחיו במשך מאות שנים בארצות מוסלמיות וחלקם היו צאצאיהם של מגורשי ספרד - "ספרדים", שהגיעו לארצות אלו בעקבות גירוש ספרד . פעמים רבות כונו יהודים אלו "מזרחים" מכיוון שנתפסו כמשתייכים לתרבות 9 שאינה אירופית מערבית, למרות אי-התאמה בכיוונים הגאוגרפיים . ראשיתו של "השסע העדתי" עוד בתקופה העות'מאנית, שבה נוצרו בקרב "היישוב הישן" מסגרות נפרדות של ארגון קהילתי ודתי 10 אולם שסע זה עבר גלגולים נוספיםל"ספרדים" ול"אשכנזים", והשפעות מגוונות עד שהופיע כקרע נרחב, בוטא ואף אלים שפרץ 11 ברחובותיה של חיפה בקיץ 1959 והתפשט לרחבי הארץ . הרקע לאירועי ואדי סאליב כרוך בעלייה הגדולה למדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה . במשך שלוש שנים וחצי, ממאי 1948 עד סוף ,1951 הגיע מספר העולים למדינת ישראל מכלל הארצות ל- 700 אלף בקירוב ובכך הוכפלה אוכלוסיית המדינה . אחת הסוגיות שעמדו לאורך שנים בבסיס הדיון על אודות יחסו של הממסד הישראלי לעולים מארצות האסלאם הייתה שאלת קיומה של עלייה בררנית, ממוינת, מבוקרת מארצות האסלאם, עלייה סלקטיבית, שכונתה גם "סלקציה" . ראשיתה של העלייה הבררנית כבר בראשית המאה ה- 20 . הבקרה נעשתה על ידי מיון העולים וסינונם על פי אמות מידה כגון גיל, מצב בריאותי, מצב משפחתי וזיקה ארגונית ואידאולוגית למפלגות ולתנועות . ההעדפה ניתנה לעולים צעירים, בריאים ורווקים, שיכלו לשמש תשתית בריאה ויציבה ליישוב כולו, כ"חברת מופת" שבה יתוקנו חוליי הגולה . קו זה נשמר בדרך כלל, גם כשנוצרו הזדמנויות להגביר את העלייה, כמו בראשית תקופת המנדט . על פי מדיניות העלייה הרשמית, מדינת ישראל הייתה אמורה להיות פתוחה לעלייה יהודית ול"קיבוץ גלויות" . בקביעת המדיניות
|
|