|
|
עמוד:9
9 היהודי של הקצה אחרת, גם אלוהים היה אחר ; הוא היה מתנסח אחרת מתוך מציאות אחרת . דוק ותמצא, אין מדובר כאן על מהלך ניאו – קאנטיאני שבו ידיעת האל הלא – נודע ( נומן ) מושגת בכלי המציאות הקונקרטית והמוגבלת של המתבונן ( פנומן ) . אלא שמונחת קדימות בדבר הממשות של הקיום ; היא איננה כלי, אספקלריא, שהוא בבחינת נותן טעם בתיאולוגי / דתי, אלא היא המומנט של התיאולוגי / דתי 1 על כן, המסור כאן הוא ניסוח של עצמו אשר מַבנה את טיבו . תיאולוגיה גלותית, בכך שהוא מתכתב עם ממשות היסטורית שבה עם חזר אל ארצו ומוצא שהיא אינה מולדתו ; שהוא איננו אלא גֵר עבורה, כמו אביו הקדמון, אברהם ; שאף הוא, האב הקדמון, החל לקרוא בארץ זו ובמצב זה בשם ה' — "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" ( בראשית כ"א, לג ) — כלומר הוא ביקש לנסח את הממשות ההיסטורית של העולם אל תוך התיאולוגי . * * * צוהר שדרכו יתאפשר לקרוא את פרקי הספר הוא המתח שבין החורבן – כישלון כנקודת המוצא התיאולוגית לבין החטא כנקודת מוצא שכזו — שזהו המתח והפער שבין היהדות לנצרות . פרנץ רוזנצווייג עוסק במתח ובפער הללו בכמה מאיגרותיו, שנידונות בהרחבה במהלך ספר זה, ובהן הוא מצביע על חטא האדם הראשון כנקודת המוצא התיאולוגית של הנוצרי, וכנגד זאת הוא מציע את חורבן הבית, בית המקדש, כנקודת המוצא התיאולוגית של היהודי . 1 . בניסוח אחר, שנראה כסותר את האמור, נקודת המוצא להתדיינות התיאולוגית היא זאת : ההכרה בתיאולוגי / דתי אשר מטרים את המציאות מבחינה אנליטית ולא היסטורית ; כלומר, הנחת התיאולוגי / דתי כבעל קדימות פרשנית למציאות, ל"מה שקורה" . הווי אומר, התיאולוגי / דתי הינו המִבנה של המציאות אשר מטרימה אותו, ובכך הוא כופה אותה והופך אותה עצמה לקטגוריה תיאולוגית – דתית .
|
|