|
|
עמוד:13
13 גופה של מדינה נחשקת לזהות, דרך חלון קטן בקירו הימני, אם הגופה שהוצבה בחדר הסמוך שייכת לאחד מקרוביהן . ישבתי והמתנתי עד שהמנהל התפנה לפגוש אותי . התלוויתי לשומר, מגניבה מבט אל תוך חדר אחר, ששמו "חדר נתיחות" . היו בו שתי גופות המונחות על שתי מיטות נפרדות . היו אלה שתי הגופות הראשונות שראיתי במכון, והעובדה שהמחזה לא ריגש אותי במיוחד הבהילה אותי לרגע . המשכתי בדרכי לחדר המנהל, וכשהגעתי לחצנו ידיים . הוא היה מסביר פנים וחייכן, והעניק לי תחושת ביטחון . התיישבתי מולו, ליד שולחן גדול שעליו עמד מחשב, ולצדו ערימה אינסופית של ניירת וציוד משרדי . החדר היה מרווח, ועל קירותיו היו תלויים תעודותיו של המנהל, אישורי ההסמכה שלו ותמונה שלו עם יאסר ערפאת . ליד הקיר השמאלי עמדה כוננית ובה כמה ספרים בערבית ואנגלית, פקס, טלוויזיה ומכשיר וידיאו [ . . . ] ( המכון לרפואה משפטית, אפריל 2004 ) . זהו חלק מהתיעוד שבו פתחתי את יומני האתנוגרפי . בהמשך הופיעו בו גם רישומים והערות על עבודת השדה האינטנסיבית, שארכה כשלוש שנים וחצי, שקיימתי בתוך המכון הפלסטיני לרפואה משפטית באבו דיס, ליד ירושלים . את המחקר עשיתי במסגרת לימודיי לתואר שלישי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנחיית פרופ' דון הנדלמן ופרופ' נאדרה שלהובּ-קבורקיאן . כותרת המחקר הייתה "הבניית ההחייאה החברתית-פוליטית של גוף המת הפלסטיני : המקרה של המכון הפלסטיני לרפואה משפטית" ( 2011 ) . ספר זה מבוסס במידה רבה על עבודת הדוקטורט, והוא מתמקד בתיאור כל ההיבטים והפרקטיקות המבנים את מהלך קיום גוף המת / ה הפלסטיני / ת שנמצא / ת בנסיבות מוות חשוד, בפרק הזמן שבין ההכרזה על המוות ועד ליעד הסופי, הקבר ברוב המקרים . היות שהחברה הפלסטינית נתונה לשינויים רבים, ייתכן שהתרחשו שינויים במהלכים הרפואיים-לגליים, במבנים המוסדיים והביורוקרטיים
|
|