|
|
עמוד:8
8 אתגר המצוינות והרוח הישראלית כלומר כדי לתחזק את יחסי ה"אהבה-שנאה" שלנו עם המדינה, עם החברה ועם החינוך ו"כדי לשרוד כאן" - אנחנו חייבים להקצין דעות והתבטאויות . מה שקשור במערכת ובשיטה הוא תמיד גרוע, חובבני, רקוב ומושחת . אנחנו אוהבים את המורה וסולדים מהמערכת ; המורה תציג את עצמה באסיפות ההורים כ"קו ההגנה" האחרון שלנו . הבעיה היא שכך אין ביכולתנו להעריך אם מצב החינוך בישראל הוא אכן כה רעוע, ואם בית הספר של ילדינו באמת כה משובח . כך איננו יכולים להבחין באמת בין מה שעובד ובין מה שמצריך תיקון . במירוץ החיים שלנו איננו יכולים להאט, לבחון את המצב ולשים לב לפרטים ; החשש הוא שכשיחול שינוי או שיפור - נתקשה להבחין בו . למתבונן מן החוץ, התנהגותנו עלולה להיראות צבועה ודו- פרצופית . איך ייתכן שבכל המדדים והסקרים אנחנו יודעים להצביע בדיוק על מה רע פה, קשה ואפילו בלתי-נסבל : החינוך, הדיור, הבריאות, יוקר המחייה, היעדר השוויון במה שמקבלים מהמדינה וגם במה שנותנים לה, אבל באותו סקר ממש אנחנו תמיד מציינים שאנחנו מאושרים ושאיננו יכולים לדמיין את עצמנו במקום אחר ? 1 טוען שמדובר ב"אאוטסיידריות גדי טאוב, בספרו המרד השפוף , קולקטיבית" של דור צעיר שמסרב להתבגר, שזו נקיטת עמדה חיצונית לעולם, לא מעורבת, שהופכת את המרד לאידאולוגיה . קל להיסחף אחר טענה זו, אבל קשה להסביר את מילותיו של איציק שמולי, ממובילי המחאה החברתית בקיץ 2011 : "אנחנו מוכנים למות בשביל המדינה הזאת, רק תנו לנו לחיות בה" . במילים אחרות, נס המרד הונף, אבל על הדגל נכתב : "אני בעד" . בתחילת המסע של קרן טראמפ בנבכי מערכת החינוך התקשינו להכיל את הקוטביות הזו : מצד אחד, אכפתיות ודאגה גדולה למצב, לחינוך, לעתיד של כולנו ; ומצד אחר, ציניות מנותקת ומקאברית . בתחילת הדרך פגשנו ידיים מורמות, גרפים שוקעים ותחושת תסכול . בכיר מאוד במערכת החינוך אמר באחת הפגישות שקיימנו :
|
|