|
|
עמוד:10
10 אריק לוראן מבחינה זו, הספר שלפנינו הוא ספר על ההסמכה, כלומר על המסלול בחיים של איווי נחוש, כה נחוש עד שהוא מעלה את השאלה כיצד לחיות את הדחף . אריק לוראן שואל במה הוא בעצמו מסמיך את עצמו לטפל באוטיזם . זאת שאלה שעל כל אחד לשאול את עצמו ולתת לה תשובה, כפי שעושה לוראן עצמו . אם עם פרויד אנו עדיין מאייתים את המֵעֵבר לעקרון העונג, לוראן מוביל אותנו עם לאקאן לממד של טרום המראה, בטרם הייצוג . יש להגיע לסוף, להמשיך את האנליזה כמה שיותר רחוק, כדי שמשם, במין טופולוגיה מוזרה, אפשר יהיה לחוש את הטרום . חזיתות הקרב מרובות, שכן על הקרבות להתנהל אל מול הבירוקרטיה הבריאותית, אל מול התשוקה לאבחנה ולסיווג ואל מול שאיפתה של גישת "הכול התנהגותי" לחסל את הפסיכואנליזה . מעורבים בהן הסובייקטים האוטיסטים עצמם, ההורים המבקשים למצות זכויות, הפסיכואנליזה שמתעקשת על כך ש"סובייקט איננו חדל מלהיות סובייקט, גם אם גופו 'נכה'" ( "אוטיזם ופסיכואנליזה" ) . אכן, נכותו של הסובייקט אינה מאפשרת בשום פנים ואופן לדבר על לקות סובייקטיבית . מפני שהאוטיזם מייצג את אחת העמדות האפשריות של הסובייקט, יש בו משום סירוב מוחלט לרעיון של ליקוי . הרדיקליות של לוראן בנקודה זאת התחוורה לי מתוך גילוי של "טעות" בתרגום . במשפט החותם את הספר לוראן כותב : "קרב האוטיזם יימשך בצורות אחרות . האוריינטציה הלאקאניאנית תוסיף לקחת בו חלק, כיוון שמדובר באחד המקומות המכריעים של הידע בתקופתנו" . תרגום הוא קריאה, משקע של קריאות . מן האופן שבו תורגם המשפט בגרסה מוקדמת אך מאוד מתקדמת של הטקסט השתמע בבירור כי האוריינטציה הלאקאניאנית היא – היא "אחד המקומות המכריעים של הידע בתקופתנו" . קראתי שוב, ולא היא . אין זאת אלא שאותו מקום מכריע שמור לשדה האוטיזם עצמו, על הקרב שהוא מזמן . לא בלי הפסיכואנליזה .
|
|