|
|
עמוד:9
9 הקרב על האוטיזם בכל הנוגע בטיפול בילדים האוטיסטים, בעודם מכריזים על הפסיכואנליזה כבלתי כשירה לדָבר, בהיותה מיושנת ו"מפגרת" אחר מודלים טיפוליים המכונים "מבוססי ראיות" . * * * כותרתו של אחד הקורסים של ז'אק – אלן מילר נושא את השם "מהסימפטום לפנטזמה", ואנו נוטים לשכוח שיש לכותרת זו המשך — "ובחזרה" . בחזרה מהפנטזמה לסימפטום — לסימפטום זה שכולל את הפנטזמה — נתקלים ב"סינטום", מילה שהיא כמעט המצאה של לאקאן . כמעט, כיוון שלאקאן למעשה מאמץ כאן כתיב ארכאי של המילה "סימפטום" . הסינטום הוא שם אחר למסמן – לגמרי – לבד, סימפטום מנותק מהמובן, אחד – לבד לא מהובר למסמן שני שייתן מובן, מסמן הידע . מדובר בסימפטום בממד ההתענגותי שלו, לאחר מיצוי כל המובנים . האם אין אפוא שום ידע ? ובכן, ישנו ידע אחר, לא מכוּנָן, ידע שאינו נצבר . הפרקטיקה האנליטית מלמדת אותנו משהו על ידע זה ללא תקדים, ידע חדש בתרבות, וגם בכל מקרה ומקרה, ידע של ה – work in progress של גִלגוּלָלָשון . זהו הממשי שבפרקטיקה האנליטית, השוכן במקום אחר מהמקום של הידע המדעי — ממשי ש"הקשת האוטיסטית", כפי שרומז לוראן, עשויה להימנות עם שמותיו . ממד סינטומטי זה של הסימפטום עובר כחוט השני בספרו של לוראן . אנליטיקאי המבקש להיפתח לאוטיזם חייב להתאבל על כל הזדהות היסטרית, עליו לקחת את המסמן – לגמרי – לבד כמצפן . האם קיים דבר כזה, יישום של השיח האנליטי, שיח אנליטי המיושם באוטיזם ? הפרדוקס שמאפשר לי לכתוב את סימן השאלה הוא שדווקא בהחלתו של השיח האנליטי על אוטיזם, האנליטיקאי כבר היה צריך להגיע באנליזה שלו ליחס מסוים אל הלא – מודע שלו עצמו, יחס שבו הוא מתנתק מהלא – מודע המפרֵש .
|
|