|
|
עמוד:13
| 13 פתח דבר בדרך זו את עולמם . להם כבר לא נותרו שלושים שנות ניסוי וטעייה, שעומדות לרשותו של החולם הצעיר . ובכן, מגיע אדם לסדנה "מסורתית", כיוון שאינו אוטודידקט או כיוון שאין לו הפנאי והלוקסוס להתחיל להיות כזה, והנה הוא מתבקש להפעיל את היכולת האינדוקטיבית שלו ! כלומר, הוא מגיע לסדנה כיוון שאינו אוטודידקט, ושם הוא מתבקש, במטותא, לפעול כאוטודידקט . . . אסייג ואציין שאצל משתתפים ספורים עשויה סדנה מסורתית להחריד מרבצה את "החיה" האוטודידקטית, אבל זה הישג מקרי . לטעמי, בסדנת כתיבה דרוש לימוד דה-קונסטרוקטיבי ומתודולוגי, כלומר : פירוקה של היצירה למרכיביה הבסיסיים והקנייתם השיטתית למשתתפים . לשם כך הגיתי את "ארכיטקטורה של סיפור", סדנה שהחלה לפני כמה שנים בשם אחר בספרייה קטנה ונחמדה בגבעתיים, וברבות הימים התגלגלה לקורס שנתי במרכז התרבות של בית אריאלה בתל-אביב . הספר שלפניכם הוא פיתוח שלה . אגב דברים אלה מתבהר לפתע תפקידן העיקרי של סדנאות כתיבה : הן נועדו לשמש כזרזים ( קטליזטורים ) לאותו תהליך ממושך ומתסכל שעובר הכותב האוטודידקט והעיקש במשך עשורים . ואם כן : מן הראוי שיעשו נאמנה את מלאכתן המזרזת, ולא על ידי תחושות, ניחושים והערות אקראי, אלא באמצעות האיתור, הניתוח וההקניה המאורגנת . אשתדל להציע דרך זאת כאן . ✶ כשבניתי את תוכנית הלימודים של הסדנה, סקרתי לראשונה בחיי את כתיבתי בעין עיונית, אולי גם "חוץ-גופית" . זו היתה חוויה מרתקת מאין כמותה, וכבר בראשיתה הבנתי ששני גורמים עיקריים מונעים מרוב האנשים לכתוב . הראשון הוא החשש : הסיפור השלם נראה לכותבים בלתי מנוסים כהר מאיים שראשו בשמים, וכעת הם נדרשים לכבוש את פסגתו מבלי שיראו בכלל את זיז הסלע הראשון לנעוץ בו את אזמלם . במקרה זה הם קופאים ולא כותבים מאומה . יש אמנם גם חשש מתגובות הקוראים או מכישלון, אך זה חשש מאוחר בהרבה, כשהטקסט כבר עומד וקיים . הגורם השני הוא היעדר תכנון . כותבים לא מנוסים חושבים, משום מה, שאפשר פשוט "להתחיל לכתוב ולקוות לטוב" . במקרה זה הם מגיעים לעמוד החמישי או החמישים — ונתקעים . זה מתסכל ועצוב מאוד, ולא פעם כישלון כזה מוביל אדם להתייאש לחלוטין מניסיונותיו, מתוך המחשבה המוטעית ש"אין לו את זה", כי הרי הוא ניסה ונכשל . האמת היא שהוא לא באמת ניסה, משום שלא
|
|