|
|
עמוד:14
אנחנו האקלים | 14 ההשלכות היו כמעט בלתי אמינות . אם זה עתה שאפתי לקרבי את נשימתו האחרונה של יוליוס קיסר ( הגם אתה, ברוטוס ? ) , הרי שבהכרח שאפתי גם את זו של בטהובן ( אני כבר אשמע בשמים ) , ואת זו של דארווין ( איני מפחד כלל למות ) . ושל פרנקלין דלאנו רוזוולט ורוזה פארקס, ואלביס, והמתיישבים הראשונים והאינדיאנים בני הארץ שנכחו בסעודת ההודיה הראשונה, ושל מי שחיבר את מכתב ההתאבדות הראשון, ואפילו של הסבא שמעולם לא הכרתי . כצאצא תמידי לניצולי שואה, דמיינתי את נשימתו הסופית של היטלר עולה דרך שלושה מטרים של גג הבטון של הבונקר של הפיהרר, עשרה מטרים של אדמה גרמנית, והוורדים הרמוסים של ארמון הרייך, ואז חולפת על פני החזית המערבית וחוצה את האוקיינוס האטלנטי ואת ארבעים השנה בדרכה אל חלון הקומה השנייה של חדר ילדותי, שם היא מנפחת אותי כמו בלון נושא פצצה . ואם בלעתי את נשימותיהם האחרונות, ודאי בלעתי גם את הראשונות, ואת כל הנשימות שבתווך . וכל נשימה של כולם . ולא רק של בני אנוש, אלא גם של כל בעלי החיים : האוגר של הכיתה אשר מת במשמורת משפחתי, התרנגולות החמות-עדיין שסבתי מרטה את נוצותיהן בפולין, את נשימותיה האחרונות של היונה הנודדת . עם כל שאיפת אוויר, ספגתי את סיפור החיים והמוות עלי אדמות . המחשבה העניקה לי תצפית מגבוה על ההיסטוריה : רשת כבירה שנארגה מחוט יחיד . כאשר ניל ארמסטרונג נגע במגף שלו בפני הירח ואמר "צעד אחד קטן לאדם . . . " הוא שיגר, מבעד לפוליקרבונט של קסדת המגן שלו, לתוך עולם חסר צליל, מולקולות של ארכימדס הצועק "אאורקה ! " כשהוא רץ עירום ברחובות סירקוזה העתיקה, היות שזה עתה גילה כי מי האמבט שגופו דחה שווים למשקל גופו . ( ארמסטרונג עתיד להשאיר את המגף ההוא על הירח, כפיצוי למשקל אבני הירח שלקח איתו . ) כאשר אלכס, התוכי האפריקני האפור שאולף לנהל שיחה ברמה של אדם בן חמש, השמיע את מילותיו האחרונות — "היה שלום, ניפגש מחר . אוהב אותך . " — הוא גם פלט את התנשפותם של כלבי המזחלת שמשכו את רואלד אמונדסן על פני משטחי קרח שנמסו
|
|