|
|
עמוד:12
מבוא 12 ב- 1841 פרסם הסופר האמריקני אדגר אלן פו ( Poe ) את סיפורו הראשון על הבלש הצרפתי ש' אוגוסט דופאן ( Dupin ) — הנחשב בעיני רבים לראשון הבלשים הספרותיים המודרניים . לסיפור הראשון, 'הרציחות ברחוב מורג', נוספו מאוחר יותר עוד שני סיפורים, ובכולם מוצג הבלש על רקע עוזריו החריפים פחות ממנו, תוך שהוא גובר גם על בלשי המשטרה, שאינם מגיעים לרמת ההבחנה והסקת המסקנות שלו . מוטיבים אלו יהפכו אף הם לכמה מסימני ההיכר הבולטים ביותר של הספרות הבלשית הקלאסית — בכללה זו של קונן דויל . כעשרים שנים אחר כך החל הסופר הצרפתי אמיל גבוריו ( Gaboriau ) בפרסום סדרה בת שישה חלקים שבמרכזה מיסיה לקוק ( Lecoq ) — בלש הפועל דווקא במסגרת המשטרתית הממוסדת . פרט לבלשים מובהקים אלו, הופיעו בלשים כגיבורים ספרותיים גם במספר הולך וגדל של יצירות נודעות אחרות : המפקח המשטרתי השקדן באקט ב'בית קדרות' מאת צ'רלס דיקנס ( 1853 ; Dickens ) ; הסמל קאף, המופיע ב'אבן הירח' מאת וילקי קולינס ( 1868 ; Collins ) ; וכן בלשים נוספים בעלי מאפיינים אישיים ומקצועיים ההולכים ומתגוונים . כאמור, העיסוק הספרותי בדמותו של הבלש התפתח מאוד גם על רקע שלבי עיצובה של המשטרה המודרנית, בייחוד בבריטניה אך גם מחוצה לה : מיסודה הראשוני של המשטרה בלונדון ב- 1829 ; הקמתו של אגף הבילוש בסקוטלנד יארד ב- 1842 ; הפריסה המשטרתית גם באזורים הכפריים, בשנות החמישים של מאה זו ; וכינונה של 'המחלקה לחקירות פליליות' בשנת 1878 . כל זאת תוך יצירת עימותים גוברים והולכים בין אנשי המשטרה ובין קהילות הפשע המקומיות, ותחרות שהייתה לעיתים סמויה ולעתים גלויה בין הבלשים המשטרתיים 1 הרשמיים ובין אלו שעבדו באופן עצמאי, מחוץ למסגרת הממוסדת . קונן דויל היה מודע לגיבורים הספרותיים הבלשיים שקדמו לו . אחדים מהם אף מצאו את דרכם בהמשך — באופנים שונים — גם לסיפורים שלו עצמו על שרלוק הולמס . כך למשל, בראשית 'חקירה בשָני' הולמס מתייחס בזלזול אופייני לאחדים מקודמיו הספרותיים, שהוא עולה עליהם הרבה ביכולותיו — לפחות בעיני עצמו : דופאן הוא בחור נחות למדי [ . . . ] אני בהחלט סבור שהיה לו כישרון ניתוח כלשהוא, אך הוא בשום אופן לא היה תופעה כה יוצאת דופן מבחינה 1 למאפיינים שונים של הבלש הספרותי בראשיתו — בכלל זה יחסו למשטרה ולבלשים הרשמיים — ראו למשל : משעני, עיון מחודש בסיפור הבלשי . כן ראו : גורביץ', הבלש כגיבור תרבות, עמ' 15 – 85 .
|
|