|
|
עמוד:13
13 כאילו זה לא משהו שאנחנו עושות כבר שנים, כאילו — אם כבר הזמינו את עצמם לתת כתף ולהשתתף במאבקים שלנו — לא השתלטו על כל הזירה וצעקו חזק יותר מאתנו ( ואף נהגו בנו, לא פעם, על הדרך, באלימות ) . מיזאנדריה בעיניי היא דלת יציאה . דרך לחיות מחוץ לקווים, דרך לומר לא בכל נשימה . המיאוס הזה שאני חשה כלפי גברים, כקבוצה וגם כיחידים, יוצרת אצלי תחושה שמעוררת בי הרבה נחת, ולא רק כי אני מכשפה זקנה שמאכילה חתולי רחוב . לו הפכנו כולנו מיזאנדריות, יכולנו להיות חבורה גדולה ויפה . היינו מבינות ( ואולי זה היה קצת מכאיב בהתחלה ) שאנחנו באמת לא זקוקות לגברים . יכולנו, כך אני סבורה, לשחרר עוצמה נפלאה : עוצמה שבעודה מרחפת הרחק מעל מבטם של הגברים, מעל הדרישות הזכריות, חושפת אותנו לעצמנו .
|
|