|
|
עמוד:10
10 של הסובלות דיכוי מהעריצים שלהם . ההתייחסות למיזאנדריה כאל משהו פוגעני, האמירה כי אין זו אלא עוד צורה של סקסיזם שיש לגנות ( כאילו סקסיזם זכה אי פעם לגינוי . . . ) פירושו להתעלם, בזדון, מכל המנגנונים שהופכים את הדיכוי הסקסיסטי לתופעה שיטתית תוך גיבוי היסטורי, תרבותי וממסדי . זו מעין הצהרה שאישה ששונאת גברים מסוכנת בדיוק כמו גבר ששונא נשים, תוך טענה שאין לה שום סיבה להרגיש את מה שהיא מרגישה, כלומר עוינות, חשדנות או זלזול . מה, באמת ? מתי אי-פעם פגע גבר באישה במהלך כל תולדות האנושות ? או באופן כללי יותר, מתי אי- פעם פגעו הגברים בנשים ? לאנשי התנועות הפמיניסטיות יש נטייה לומר שאין דבר כזה, מִיזְאַנְדְרִיָה . קודם כול, כי זה נכון : אין מדובר פה במערך מאורגן היטב שנועד להשפיל ולדכא את הגברים . גם אם ישנה נטייה להכניס את כל הגברים המכובדים האלה לאותו סל, זה סתם כדי לצחוק, זה אירוני . כי למעשה אנחנו ממש נחמדות . ואולי מיזאנדריה היא צורך, אפילו הכרח ? הסיבה לכך שהיא מעוררת רתיעה ברורה לי . זה לא נעים כשמישהו מפנה אלייך אצבע מאשימה, ורואה בך קיצונית מגעילה ששונאת גברים . הרי רבבות נשים נידונו לגרדום על הרבה פחות מזה .
|
|