|
|
עמוד:14
14 דורית וייס שאלת העלייה - ההיבט המדיני הנהגת הסוכנות, בראשותו של דוד בן-גוריון, תמכה בהעפלה לגלית ובלתי לגלית כדרך לעלייה משמעותית . בשנים הראשונות האירה ההצלחה פנים למארגנים ולמעפילים כאחד . בן-גוריון חשש שעלייה בלתי לגלית תביא לעצירת העלייה החוקית, אך החשש בא אל קיצו בסוף שנת ,1938 כשמסקנות ועדת וודהד, שהוקמה לשם יישום תוכנית פיל לחלוקת הארץ, פורסמו : הוועדה קבעה מסגרת עלייה של 18,000 נפש לשנה בלבד . במאי 1939 פורסם הספר הלבן, וממנו עלה כי מדיניות הממשל הבריטי תביא לצמצום העלייה כדי לא לעורר את זעם הערבים ( שפירא 1994 ) . מפברואר 1939 גברה העלייה הבלתי לגלית לארץ . בשמונת החודשים האחרונים של שנת 1939 הגיעו לחופי הארץ 28 ספינות ; מי שנתפס בידי הבריטים הועבר למחנות מעצר אך לא גורש מחופי הארץ ( נאור וגלעדי 1990 ) . כשמחנה המעצר עתלית היה מלא ועלה החשש לגַיס חמישי בקרב המעפילים, גירשו הבריטים בראשית 1940 כ- 1,500 מעפילים לאי מאוריציוס השוכן באוקיינוס סמוך לדרום האוקיינוס ההודי . במהלך המלחמה הוציאו הבריטים צו מאת הנציב העליון למשרדים הארץ-ישראליים ולפיו לא תתאפשר עליית יהודים הגרים בארצות אויב ; הרישיונות ניתנו רק לאנשים שהתגוררו בארצות בעלות הברית ובארצות שהיו ניטרליות לפני המלחמה . הבריטים הגדילו לשם כך את המכסה, אך לא נמצאו מועמדים לעלייה בארצות אלה . הממשלה סירבה להתחשב בנימוקים הומניטריים או ציוניים . לעומת זאת, עלייתם של בעלי הון אושרה מחוץ לתור, בתנאי שיהיו מוכנים להשקיע את הונם בארץ ( שם ) . שיתוף הפעולה בין היישוב בארץ לבין הבריטים ידע עליות ומורדות, ומרביתן נבעו ממצבה של בריטניה וממאבקי כוחות פוליטיים וצבאיים בתוכה ( וייץ בתוך הכהן 1998 ) . בקיץ 1940
|
|