הקדמה

עמוד:13

13 שירת העצבים הנצחי , המונולוג של "אם המשיח", נקרא "כותל הדמעות" . רובינא, שנחשבה לאמנית הנשימה הארוכה והדיבור המתנגן, ביצעה אותו כקינת צער ותלונה שנשענה בעוצמותיה המוזיקליות על התפילה היהודית . האיכויות הצליליות שבהן העשירה את המלל שבו מבכה האם היהודיה את אסונה — בנה שנולד ביום החורבן ונעלם בסופה — רטטי בכי היסטריים, קריסת הקול לדממה והגברתו הפתאומית של המנעד לכלל צווחה, קיטוע באנקות "אוי, אללי לי . . . " כל אלה 7 לקוחים מהמרחב הקולי המקונן של בית הכנסת בתשעה באב . בדיבורה הדרמתי החייתה רובינא גוני תפילה עבריים מסורתיים מתוך הניגון הייחודי לשפה . היבבות המוזרות שהופעתה הצליחה להעלות מנפשו האילמת של רוזנצווייג, שכמו מהדהדות את יבבותיה של השחקנית — משיבות יבבה תחת יבבה, שיש בה, על אף קלישותה, אות וסימן חיים — קרובות ברוחן אל התיקון הנפשי שעלה בכוחם של כתבי ברנר להעניק לשרתוק המדוכא, אשר בעת שחווה שכול קרא בסיפורי שכול וכשלון ומצא מזור לנפשו . בטכניקה זהה להכברת מבעי צער במופע האם המקוננת של רובינא, מצטופפים בספרות של ברנר תאורי וביטויי צער, והם נעים לקראת פורקן פואטי – אמנותי, בעל איכות נשמעת ונקלטת בנפש הנדכאת . אלה מבעים אמנותיים קתרטיים שבהם האני המילולי שנאלם אף נעלם ביגונו מזהה צלילים המהדהדים את תחושתו, מצטרפים 7 . להרחבה על מופעה הקולי של רובינא, פגישתה עם רוזנצווייג ואיכויותיו המיתו – פואטיות של מונולוג "כותל הדמעות", ראו מאמרה של רותי אבליוביץ', "קולה של חנה רובינא : 'כותל הדמעות' כמזכרת צליל", בתוך : שלי זר – ציון, דורית ירושלמי, גד קינר ( עורכים ) , הבימה | עיונים חדשים בתיאטרון לאומי , תל – אביב : רסלינג, 2017 . אבליוביץ' מצטטת מביקורתו הטעונה מונחים פולחניים של פיכמן על אודות משחקה של רובינא : "במשחקה של רובינא בוכים החיים שאין להם תקנה, ובוכה עלבון האדם ועלבון האומה" ( שם, עמ' 321 ) .

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר