|
|
עמוד:13
אהבת אלוהים 13 הערבים — המוסלמים והיהודים כאחד . דחייתה השיטתית על ידי החשובים שבהוגי הסכולסטיקה הנוצרית היא מן הרגעים המכוננים של המחשבה האירופאית המודרנית . אין ספק שדחייה זו נבעה ברובה משיקולים תיאולוגיים, כלומר משיקול שהוא לכאורה זר לשיקול הפילוסופי הטהור . אלא שכפי שוולמן מראה בשער השני בספרה, כשהשיקול התיאולוגי שב ומעובד לכלל שיקול פילוסופי, הוא יוצר בתורו גם פילוסופיה חדשה . האפיון של התבונה האנושית והבעיות המיוחדות שהוא מעורר באשר לטבעה כסופית וכנבראת ובאשר לגבולותיה וליחסה אל המודל המושלם של השכל האלוהי הבורא — כל אלו נתפשים כיום כשלבים מכוננים במהלך שהוביל לעיצובה השלם של האישיות ) persona ( האנושית בעידן הפרה – מודרני . הסובייקט האלוהי, בבחינת שכל מושלם ובורא, הוא המכונן בתהליך זה את הסובייקט האנושי המכיר . האינדיבידואליות של האל נתפשת כאב – טיפוס תיאולוגי ואונטולוגי לאינדיבידואליות של הסובייקט האנושי . היבט זה מקבל אף הוא משנה תוקף במסגרת של תפישת ההתאנשות הנוצרית, שהרי זו מספקת מבנה שיטתי של רצף בין המרחב האלוהי למרחב האנושי . מושג ה"אהבה" מרכזי לא פחות ממושג ה"אני" בתולדות הפילוסופיה . אם הזכרתי בהקשר הדתי את האהבה כמסמן הגדול של יציאת האדם מתוך עצמו, הרי שכוח זה פועל באותה מידה בתהליכי ההכרה או בכינונו של הסובייקט המוסרי . אחת השאלות המרכזיות בתולדות הפילוסופיה נוגעת למרחב הקונקרטי שבו האירוע הפילוסופי אמור להתרחש . האם זהו המרחב הפנים – נפשי של הפרט המתבונן בעצמו ובעולם הסובב אותו, או שמא זהו המרחב הבין – סובייקטיבי, כלומר אותו מרחב המכונן על ידי שדה השיח והקיים רק בו באופן שברירי שכמעט אינו ניתן לתפישה ? נדמה שהדיאלוגים האפלטוניים, במיוחד אלה שכונו במחקר "מוקדמים" או "סוקרטיים", נבנים בדיוק על המתח הדיאלוגי היסודי הזה ומבנים אותו כרגע מכונן של ההתפלספות . אביטל וולמן 5 שם היא בוחנת את כבר עסקה בסוגיה זו בהרחבה בספרה על אודות המשתה לאפלטון . האופן שבו ניסה אפלטון להציג את תורתו בדבר הארוס כמה שאמור להבטיח מרחב שיח משותף לחברה אשר סכנת פיצול מאיימת עליה, כלומר הארוס כמתעל את השיח הפילוסופי לכוח המעורר בתבונה את התשוקה לחרוג אל מעבר לעצמה . בספר הנוכחי היא שואלת על טיבה של "האהבה הנוצרית" . סוגיית ה"אהבה", באופן שבו היא מתבררת בחיבור הנוכחי — בין אם זו אהבתו של האדם לעצמו, בין אם זו אהבתו לאל או בין אם זה גילויו שביסוד השתיים ניצבת תשתית אונטולוגית משותפת — היא חלק מחקירה מקיפה יותר . זו החקירה אחר השלמות, כשאלה על אודות היסוד המכונן את זהותו של הסובייקט החוקר . כפי שהורה לאחרונה 6 תפישת רודי טה ולדה בספרו על אודות הרעיון של נטילת החלק בהגותו של תומס, השלמות של תומס בכל מופעיה היא נגזרת ישירה של האונטולוגיה שלו, כלומר של התפישה של מכלול המציאות ותורת האנלוגיה הנגזרת ממנה . תפישה זו משליכה הן על תפישת המוסר שלו ) החוק הטבעי ( והן על תפישת ההכרה . ואולם כאן גם נקודת המפנה, שהרי לא את המוסר האנושי ולא את ההכרה האנושית אפשר להעמיד,
|
|