|
|
עמוד:12
12 אביטל וולמן בזיקה עמוקה לשני הצמתים שהזכרתי לעיל ; הוא מחויב לחלוטין להישגי המדע והפילוסופיה ההלניסטיים כפי שאלה מצויים עתה בידיו . מבחינה זו, מפעלו המדעי והאינטלקטואלי, בניגוד גמור לזה של אוגוסטינוס כשמונה מאות שנה לפניו, מציית לכללי הדיון האריסטוטלי ומהווה חלק מן המורשת האריסטוטלית בתחומי המדע השונים . מורו של תומס, אלברטוס מגנוס, מגיסטר דומיניקני לתיאולוגיה באוניברסיטה של פריס ובמכללה הדומיניקנית בקלן, פירש בשנות ה – 50 וה – 60 של המאה את כל כתבי אריסטו שהיו מצויים בידיו . תומס עצמו חיבר גם הוא פירושים לכעשרה מכתביו המרכזיים של אריסטו . ואולם תומס היה נאמן גם לפתרונות שהתגבשו במחשבה הנוצרית במהלך מפגשה הראשון עם נכסי הרוח ההלניסטיים בתקופת אבות הכנסייה . את הפתרונות הללו באופנם הבשל, השיטתי והסמכותי ביותר ייצג עבורו אוגוסטינוס . זהו, אם כן, העומק ההיסטורי המיוצג על ידי המשולש הפילוסופי שסביבו נסב הדיון בספר שלפנינו : אריסטו, אוגוסטינוס ותומס כמי שמייצגים, כל אחד לזמנו הוא, את שלושת הצמתים החשובים ביותר בתולדות המחשבה המערבית הנוצרית לפני העת החדשה . אהבה, דיאלוג פילוסופי ופילוסופיה דיאלוגית נראה כי מה שמייחד את העיון הפילוסופי מראשיתו היוונית ועד לגילוייו השונים בימי הביניים הוא היותו שב ומכונן את עצמו מתוך נקודת המוצא של הסובייקט החושב . מן הבחינה הזו, וכפי שהראו חוקרי ימי הביניים במחקרים על אוגוסטינוס ואריגנה, גם אם נכונה סברתם של אחדים שהמהלך המוצע על ידי דקארט ב הגיונות הוא ראשון במעלה בחשיבותו למחשבת העת החדשה, ודאי שאין הוא בגדר התחלה חדשה מבחינת הנחת 3 שהרי מושג ה"אני" היסוד שלו ביחס לסובייקט החושב המכונן את ודאות מציאותו . של הפילוסופיה המערבית מכונן את הדיון בטובו של הסובייקט האנושי, באושרו הפוליטי ובשלמותו הביולוגית, הרגשית והתבונית . גם הדיון בעולם החוץ – נפשי אינו מתחמק מלחקור שוב ושוב אחר נקודת המבט המיוחדת להכרתו של אותו "סובייקט", שהפך בעייתי כל כך במחשבה המאוחרת של המאה ה – 20 . זהו הסובייקט המתבונן במציאות והמספק לה בו – זמנית את הרפרזנטציה המושלמת ביותר האפשרית בבחינת 4 "מראה של הטבע" . התפישה בדבר אחדותה וקביעותה של המציאות בתמונת העולם העתיקה היא שהובילה את פרשני אריסטו ) בשלהי העת העתיקה ובעולם הערבי ( להציב כתנאי הכרחי להכרה המדעית, באופן כזה או אחר, גם את אחדות השכל המכיר את העולם . אחדות זו עמדה לכאורה בסתירה לגיוון האינסופי של סוכני ההכרה האנושיים . הפתרון היה בהנחת מנגנון הכרה אידיאלי המייצג שכל מושלם, קבוע ונצחי, המסוגל בתורו לתפוש את המהות השלמה, הקבועה והנצחית שביסודו של עולם התופעות . זוהי תורת השכל הפועל, אשר הייתה מקובלת, בנוסח כזה או אחר, על האריסטוטליקנים
|
|