|
|
עמוד:10
01׀ ד"ר עודד מבורך רגליים הולכת ומתגברת . כעבור רבע שעה, מחצית מהזמן שהוקצב לי להציג מקרה, סיימתי בבת אחת וירדתי מהבמה לקול לחשושים של עמיתי ומדריכי . המדריכה שלי מהאסכולה הפרוידיאנית ניגשה בהבעה רצינית ולחשה לי שעלינו לברר את העניין . "יש לך 'אישיוז' עם דמות האב," פסקה כשישבנו בחדרה . התחלתי לדבר על אבי, אך מהר מאוד עברתי לדבר על הצגת המקרה ואמרתי שלא אהבתי את הפער בין האופן בו מציגים מקרים לטיפול עצמו משום שכל אחד יכול ללטש סיפור, אבל היא קטעה אותי מיד . "אתה אוהב להיות קונקרטי ולברוח להווה . " קבעה, וביקשה שאמשיך לתאר את יחסי עם אבי . יומיים לאחר מכן, נפגשתי עם המדריך השני שלי מהאסכולה ההתנהגותית-קוגניטיבית שקבע שנתקפתי בחרדה, ושאל אם זאת הפעם הראשונה . מיד עלה בזיכרוני רגע מביך מטקס בר המצווה בבית הספר היסודי . ההורים ישבו באולם וכל אחד מאיתנו היה אמור לומר משפט מתוזמן בתורו . כשהגיע תורי נעמדתי, זכרתי חצי משפט והתיישבתי . "עברת התניה שלילית," חייך המדריך בהבנה, "לא מפתיע שקהל יעורר בך שוב חרדה . קהל מהווה עבורך איום ובכל פעם שאתה עומד מולו, מתפתחת אצלך תגובה פיזיולוגית של 'תקוף או ברח' . תגובה זו מסייעת לבני אדם ולחיות להתמודד מול איתני הטבע ומול חיות רעות, אך לצערנו תגובה זו אינה תואמת את אתגרי העולם המודרני שדורשים סבלנות, איפוק וחשיבה צלולה . " ועל אף שציינתי בפניו כי לעתים קרובות אני מדבר מול קהל ללא שום מתח, התעקש המדריך להציע לי שלל תרגילים להפחתת חרדה . יצאתי מוטרד משתי הפגישות, משום שלא הצלחתי לתת ביטוי למאבק שהתרחש בתוכי בין שני רצונות מנוגדים : רצון לשתף פעולה עם ציפיות המערכת ולהשתלב בתוכה, להיות מקובל ושייך כמו כולם בלי למשוך תשומת לב מיותרת ; ומנגד רצון לא לשתף פעולה עם
|
|