|
|
עמוד:14
יום הפגישה היה גשום ואפור . אלכס ואני בקושי הצלחנו לזוז באותו בוקר . עשינו את הכול לאט מאוד, כאילו משהו בתוכנו כבר ידע מה הולך לקרות . דן התנהג כרגיל, מתרוצץ מסביב לדירה, רץ לשולחן לחטוף נגיסה ואז ממשיך לרוץ . כשאלכס ואני התלבשנו הוא טיפס על השיש במטבח ושיחק בדרך שבה שיחק כל אותה תקופה, הרים אנשי צעצוע קטנים למעלה לכיוון האור ואז הוריד אותם למטה . במשרדה הזיזה גברת שטרן ניירות מצד לצד על השולחן, ודיברה על מזג האוויר דקות ארוכות . זה סימן לנו יותר מכול שאנחנו עומדים לקבל חדשות רעות . אבל אפילו אז לא העלינו בדעתנו מה היא תגיד . לא היינו מוכנים להפתעה שנחתה עלינו . "כולנו כאן בגן דיברנו על זה, וכולנו מאמינים שדן צריך להפסיק לבוא לגן . ״ אלכס ואני הסתכלנו זה על זה בהלם . ״את מתכוונת שאנחנו צריכים למצוא מקום אחר לשנת הלימודים הבאה ? ״ ניסה אלכס לרכך את מכת הגרזן . ״לא, אני מתכוונת עכשיו,״ היא אמרה בלי למצמץ . "אנחנו חושבים שאתם צריכים להפסיק להביא אותו באופן מיידי . הוא צריך משהו שונה לחלוטין ממה שאנחנו יכולים לתת לו כאן . ״ שנינו לא דיברנו והיא המשיכה : ״את זוכרת כשהיה לדן את הטנטרום לפני שישה שבועות ואת שאלת את הגננת אם את צריכה לדאוג ? ״ היא עצרה לרגע ואז הוסיפה, ״אני אומרת לך שכן . את בהחלט צריכה לדאוג מאוד . ״ ראשי נשמט למטה ועצמתי את עיני . החזקתי את עצמי חזק כדי לא לתת לה סנוקרת לפנים על ששמה תווית על הילד שלי כאילו הוא פגום, ועל שטרקה לי את הדלת בפרצוף . בדקות שבאו אחר כך, כל מה שיכולתי לעשות הוא לבהות בבטן שלי ולשחק עם שולי חולצת ההיריון האדומה שלי . ישבנו בדממה . הצליל היחיד בחדר היה טיפות הגשם שנפלו על הגג . ואז שמעתי את הילדים משחקים ברקע, ומשהו בתוכי רצה לרוץ אל החדר הסמוך, לתפוס את דן, לעזוב, ולא לחזור שוב לעולם . אבל הייתי צריכה להיות הגיונית . מה יצא מזה ? 14 שירלי בלייאר ‑‑ שטיין
|
|