|
|
עמוד:9
החום הקפוא מתחתית מגפיו נדבק לי לידיים וכיסה את חולצת הפיג'מה שלי . לא היה אכפת לי . כל מה שעמד מול עיני באותו רגע היה הילד שלי, הנתון בכאב, וכל מה שרציתי היה למצוא דרך כלשהי להקל את סבלו . הצילו, בבקשה עזרו לי ולילד שלי ! זעקתי בתוכי מבלי לדעת למי אני פונה . צעדתי כמה פסיעות לכיוון העץ, שאותו כיניתי "העץ שלי" . הנחתי את ידַי על הגזע החום ‑ אפור המחוספס שלו . היה זה עץ אלון גדול וחזק, שתמיד הרגשתי כאילו הוא צופה על השטח שלנו ומגן עליו . היינו אוכלים בצלו בקיץ, רצים סביבו במשחק תופסת, תולים עליו קישוטים בחגיגות . גלי ואני פרשנו שמיכה תחתיו ביום האם ועשינו פיקניק . עמדתי שם לרגע קצר, סופגת את האנרגיה המרפאה של העץ לתוכי, ואז חזרתי לנדנדה . תוך כדי בכיו וזעקותיו, נוסף על הבכי והכאב שחשתי, הצלחתי לדמיין את חברתי מרינה ניגשת לעמוד לצדי . לא יכולתי לחשוב על מישהו שיוכל לעזור לי לצאת מהמצב הזה, מלבד עוד אמא לילד עם אוטיזם . בדמיוני, כל החברות שלי, אמהות כמוני, הגיעו גם הן, נעמדו סביבי בשקט והניחו את ידיהן המרגיעות על כתפַי ועל גבי . בפעם הראשונה באותו הבוקר נשמתי עמוק . חשבתי על כל אותן אמהות בעולם שמתמודדות עם אותם קשיים שאני מתמודדת איתם בכל יום . על כל השפות שהאמהות הללו מדברות בעוד הילדים שלנו, שכולם חווים את אותם הקשיים, ״מדברים״ באותה שפה . הם בטח אומרים לנו בדרכם, ״זה כל כך קשה, אמא . בבקשה, תהיי איתי . ״ בזה הם מאוחדים, אבל עדיין נלחמים בכוח כדי להגיע לעולם שלנו . פקחתי את עינַי וראיתי אותי ואת דן מוקפים בשלג הלבן הטהור שבחצר הבית שלנו . הרגשתי חום ואור נובעים מתוכי . ידעתי בוודאות שאני לא לבד, וכמוני דן . הסתכלתי למעלה על פסגות העצים המקיפים את החצר - קרניים ראשונות של שמש חדרו דרך הענפים העירומים - ואז הסתכלתי למטה וראיתי שדן הפסיק לבכות ונרגע . האם זה קרה בזכות הנדנדה ? האם בזכות העובדה שאני הצלחתי להירגע ? ברגע ששנינו החזרנו לעצמנו את שלוות הנפש, התחלתי להרגיש את הקור . כפות הרגליים שלי היו קפואות, וכמוהן כפות ידי . הרמתי את עיני מהבוץ על החולצה שלי, וראיתי חיוך על פניו של דן . זה כל מה שהייתי צריכה . לא היה אכפת לי להיות בבוץ לתמיד, כל עוד אוכל לראות אותו מחייך . שפת אם 9
|
|