|
|
עמוד:8
הוא צעק ונפנף בזרועותיו ללא שליטה והפסיק לעשות זאת רק כדי לטפס על השיש במטבח . הטלפון של אלכס צלצל . היה זה תומר, בנו בן השש ‑ עשרה מנישואיו הקודמים שעבר לא מכבר מישראל, להתגורר עמנו . הוא צלצל כדי לבקש מאלכס לאסוף אותו מחבר, מרחק שלושים דקות מהבית שלנו . מה אני יכול לעשות ? אמרו לי עיניו של אלכס בזמן שיצא והשאיר אותי לבד במטבח עם דן . הרגשתי כאילו האוויר נשאב מתוך החדר ויוצא איתו . הצעתי לדן דברים נוספים לאכול אבל הוא רק המשיך לבכות ולרוץ סביב למטבח, מתעלם ממני לגמרי . לבסוף הוא נעצר, נעמד ליד הדלת והחל לדפוק על חלון הזכוכית . ״אתה רוצה לצאת החוצה ? ״ לא חשבתי באמת שאקבל תשובה, אבל הוא הפסיק לבכות לחלקיק שנייה, וזה הספיק לי כדי להבין שהוא מתכוון שכן . רצתי למעלה הכי מהר שיכולתי כדי להביא לו בגדים, עד שכמעט נפלתי במדרגות . הלב שלי דפק במהירות . הלבשתי אותו והוא טס החוצה . החלטתי להישאר בפנים ליד הדלת . חשבתי שככה אוכל לשמוע את גלי וגם לראות את דן בו זמנית . החצר האחורית שלנו היתה מגודרת, כך שדן לא היה בסכנה . עמדתי כך שאוכל לראות אותו אם יחליט לצאת לרחוב, ולתפוס אותו בזמן . אחרי כמה שניות שמעתי אותו בוכה . הוא נשמע כל כך בודד בכאבו . הייתי חייבת להיות שם איתו . הוא לא נתן לי לחבק אותו או אפילו לגעת בו, אבל הרגשתי שאני חייבת להיות איתו . רצתי לרגע לסלון, לגלי שצפתה בטלוויזיה ורצתה באותו רגע רק סוכרייה על מקל . נישקתי אותה על הראש המתולתל הבלונדיני שלה, והחלטתי לא להאשים את עצמי יותר מדי שאני נותנת לה ממתק במקום אוכל . הבטחתי לעצמי לתת לה ארוחת בוקר בריאה יותר מאוחר, כשתעבור הסערה שהשתלטה על דן . רצתי החוצה בפיג'מה לגופי ונעלי בית לרגלי . לא הרגשתי כלל את הקור . הייתי בסערת נפש . כל כך הרבה רגשות התערבבו בי . הייתי נואשת לעזור לו, כועסת שזה קורה לו ; ריחמתי על עצמי והרגשתי אוזלת יד מוחלטת . דן ישב על הנדנדה, דמעות על לחייו, צועק בקול רם . בדרך כלל דן אהב להתנדנד כאשר אני דוחפת אותו בכפות רגליו . ניסיתי לעשות זאת . הבוץ 8 שירלי בלייאר ‑‑ שטיין
|
|