|
|
עמוד:13
שמי הוא סלמה ׀ 13 הקרשים שבדופן הקרון . אמנם הסיכויים שההודעה תגיע אליה היו קלושים מאוד, אבל היה שווה לנסות . היה נדמה שהמסע יימשך לעד, אפילו לאלה מאיתנו שזכו לנסוע בנוחות היחסית של הקרון האחרון . הייתי במתח, אך היתה גם תחושה שהמלחמה לא תימשך עוד זמן רב . ידענו שבעלות הברית כבר הגיעו לגבול . ידעתי שאין ביכולתי לעשות דבר כדי לשנות את המתרחש, ולכן ניסיתי לא לדאוג בקשר לזה יותר מדי . פשוט לא היה טעם . יָשַנו על רצפת העץ החשופה של הקרון . זה לא היה נוח, אך לחברותי בקרונות האחרים היה מן הסתם קשה בהרבה — בכל קרון נדחסו חמישים או שישים מהן, כך שלא היה להן אפילו מקום לשבת . ולהן גם לא היה אוכל . אמנם לא הייתי מודעת לזה בזמנו, אך הייתי בת מזל . אחרי שהיינו נעולות בקרונות שלושה ימים ושני לילות, הגענו ליעדנו ב- 8 בספטמבר . דלתות ההזזה של קרונות הבקר נפתחו ואנחנו זכינו להצצה ראשונה במקום, שבהמשך התברר לנו שהיה ראוונסבריק . למרבה האירוניה, המקום העגום והמחריד הזה שוכן בקרבת אגם גדול — אגם שוֶודט — ומוקף בנוף מקסים, אך אנו לא יכולנו לראות דבר מכל זה . קציני האס-אס שהמתינו לנו על הרציף היו מלווים בכלבים גדולים ומצוידים בשוטים . הכלבים נבחו, והגברים והסוהרות — האופסרינן — צעקו עלינו לצאת מהקרון . "שנֶל, שנל, שנל ! הֶרָאוּס, הראוס, הראוס ! " מהר, מהר, מהר ! החוצה, החוצה, החוצה ! היינו מבועתות .
|
|