|
|
עמוד:12
12 ׀ סלמה ואן דה פּר שנסעו בהם — לרבות חברותי מהמחנה — העבירו את שלושת ימי הנסיעה בתנאים איומים . בקרון שלי היו רק כשתים-עשרה נשים . לא הכרתי אף אחת מהן . חלקן היו צעירות יחסית — בשנות העשרים לחייהן, כמוני . הן לא היו אסירות פוליטיות כמוני, אלא "א-סוציאליות", כלומר, עשו משהו שלא מצא חן בעיני הגרמנים . הן הבחינו שאני שונה מהן — משכילה וכן הלאה . התברר שרובן היו פרוצות שרוכזו לקבלת טיפול נגד מחלות מין . מאחר שעבדו במטבח המחנה, הן הצליחו להגניב לרכבת קופסה גדולה של לחם ונקניק, וכן חבית מרק . זה היה מזל גדול ; ידעתי שהקרונות האחרים לא היו מצוידים כך . אך כשהן החלו להתקוטט בגלל האוכל — כמה מהן רצו להתחיל לאכול מיד — יכולתי לראות בבירור שהנשים האלה לא העריכו את המזל שנפל בחלקן . תיארנו לעצמנו שאנחנו בדרך למקום כלשהו בגרמניה, אך מכיוון שלא ידענו כמה זמן תימשך הנסיעה, חשבתי שיהיה הגיוני להנהיג קיצוב במצרכים . העליתי את הרעיון בזהירות באוזני האחרות, ולמרבה המזל הן הקשיבו . הן ביקשו ממני לחלק את האוכל, ואני ראיתי בכך כבוד גדול . חילקתי את המרק למנות, ופרסתי את הלחם והנקניק — הן יכלו לראות שהשתדלתי ככל יכולתי לחלק לכולן שווה בשווה . היה מספיק מקום לכולנו לשבת על רצפת הקרון, ולכמה מאיתנו היתה גם פיסת קיר להישען עליה . לא שוחחנו בינינו רבות . הבחורות מהמטבח דיברו קצת ביניהן — הן כבר הכירו זו את זו מקודם . עם חלוף הזמן הן נהיו קצת יותר ידידותיות כלפי — הן חלקו איתי מנייר הטואלט שהביאו איתן, למשל . ועל הנייר הזה שרבטתי בחופזה פתק לחברתי הטובה באמסטרדם, חְריט ברינקהאוס . סיפרתי לה שאני ברכבת שעושה כנראה את דרכה לגרמניה . כשעצרנו בתחנה הראשונה — העיירה האחרונה בהולנד לפני שאכן חצינו את הגבול לגרמניה — דחפתי את הפתק דרך חרך שהיה בין
|
|