|
|
עמוד:12
ונאנחות . הבעת פנינו משתנה, אנחנו מסמיקות ; ואפילו נעימת קולנו נעשית חמימה יותר . אנחנו מתחילות להיזכר בהתאהבות ולדמיין את העתיד, ופתאום אנחנו מרגישות דחף לחצות את החדר ולהגיד הַי . כמעט כל אחת ממערכות הגוף מגיבה למפל הכימי והחשמלי שמופעל למראה אותו אדם . זאת אמוציה . היא אוטומטית ומיידית . זה קורה בכל מקום ומשפיע על כל דבר . וזה קורה כל הזמן - אנחנו מרגישות אמוציות שונות בעת ובעונה אחת, אפילו בתגובה לגירוי אחד . אולי נרגיש דחף לפנות אל אותו אדם שנדלקנו עליו, אבל בו בזמן נרגיש גם דחף להפנות אליו עורף ולהעמיד פנים שלא הבחנו בו . האמוציות - אותן תגובות גופניות מיידיות - אם נניח להן, ייעלמו מעצמן . תשומת לבנו תעבור מה"מדליק" לנושא אחר כלשהו, ופרץ ההתאהבות ידעך - עד שאותו מישהו מיוחד מסוים יחצה את דרכנו או את מחשבתנו פעם נוספת . כך קורה גם לכאב המטלטל שאנחנו מרגישים כשמישהו מתאכזר אלינו, או לגל התיעוב שתוקף אותנו בתגובה לריח לא נעים . הם פשוט מסתיימים . בקיצור, אמוציות הן מנהרות . אם נעבור אותן לכל אורכן, נגיע בסופן אל האור . התשישות הרגשית מתרחשת כשאנחנו נתקעות בתוך אמוציה . לפעמים זה קורה פשוט מפני שאנחנו נחשפות למצבים שמפעילים אמוציות - כשהאדם שהתאהבנו בו נמצא שם, כל היום, כל יום, ולו רק במחשבותינו, וכך אנחנו לכודות בכיסופים שלנו עצמנו . או כשאנחנו חוזרות לעבודה המלחיצה שלנו בכל יום ויום . אין פלא ש"מקצועות הסיוע" מתישים כל כך - אנחנו מתעמתות עם אנשים נזקקים, כל יום, יום אחרי יום . אין פלא שההורות מתישה כל כך - מרגע שאנחנו הורים, אנחנו הורים לתמיד . אנחנו תמיד הולכות לאורך המנהרה . לפעמים אנחנו נתקעות כי איננו יכולות למצוא את דרכנו . הרגשות הקשים ביותר - זעם, אבל, ייאוש, חוסר אונים - עשויים להיות בוגדניים מכדי לעבור אותם לבדנו . אנחנו הולכות לאיבוד וזקוקות למישהו אחר, לנוכחות אוהבת, שתעזור לנו למצוא את דרכנו . 12 אמילי נגוסקי, אמיליה נגוסקיאמילי נגוסקי, אמיליה נגוסקי
|
|