|
|
עמוד:12
ע ו ב ד ת י ו ת 12 החלום שלי לא נגוז ! כמה שבועות קודם לכן, כשלמדנו על רפלקסים, גיליתי שמכל חברי לכיתה, אני יכול לדחוף את האצבעות עמוק יותר לגרון בלי להיחנק . בשעתו לא הייתי גאה בזה במיוחד : לא חשבתי שזאת מיומנות חשובה . אבל עכשיו הבנתי את ערכה, וחלומות ילדותי מיד התעוררו לחיים . החלטתי להיות בולע חרבות . הניסיונות הראשונים שלי לא היו מעודדים . לא היתה לי חרב, אז השתמשתי בחכה במקום זה, אבל בכל פעם שעמדתי מול המראה באמבטיה וניסיתי, נתקעתי אחרי שני סנטימטרים בלבד . בסופו של דבר ויתרתי על חלומי בפעם השנייה . שלוש שנים לאחר מכן הייתי רופא מתמחה במחלקה רפואית אמיתית . אחד המטופלים הראשונים שלי היה זקן שסבל משיעול עקשני . תמיד שאלתי את המטופלים שלי מה הם עושים למחייתם, למקרה שזה רלוונטי, והתברר שהוא היה פעם בולע חרבות . תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשהמטופל הזה התגלה כאותו בולע חרבות מתצלום הרנטגן ! ותארו לכם גם את זה : כשסיפרתי לו על הניסיונות שלי עם החכה, הוא אמר, "רופא צעיר, אתה לא יודע שהגרון שטוח ? אפשר להחליק לשם רק דברים שטוחים . לכן אנחנו משתמשים בחרב . " בערב ההוא אחרי העבודה מצאתי מצקת של מרק, עם ידית שטוחה ישרה, ומיד חידשתי את התרגול . עד מהרה יכולתי להחליק את הידית במורד הגרון לכל אורכו . התלהבתי, אבל להיות בולע מצקת מרק לא היה החלום שלי . למחרת היום פרסמתי מודעה בעיתון המקומי, וכעבור זמן קצר קיבלתי את מבוקשי : כידון שוודי משנת 1809 . כשהחלקתי אותו בהצלחה במורד גרוני, הרגשתי גאווה עמוקה על ההישג, והייתי מרוצה מאוד מעצמי שמצאתי דרך נהדרת כל כך למחזר כלי נשק . בליעת חרבות הראתה תמיד שמה שנראה בלתי אפשרי יכול להיות אפשרי ועוררה בבני אדם השראה לחשוב מעבר למובן מאליו . מדי פעם בפעם אני מדגים את האמנות ההודית העתיקה הזאת בסופן של ההרצאות שלי על התפתחות גלובלית . אני עולה על שולחן, פושט את החולצה המשובצת המקצועית וחושף גופייה שחורה מעוטרת בדוגמת חזיז מוזהב . אני מבקש דממה מוחלטת, ולקצב דרדור תופים אני מחליק את הכידון הצבאי במורד הגרון . אני מותח את זרועותי . הקהל יוצא מכליו .
|
|