|
|
עמוד:8
8 אורנית רמתי דביר במסגרת לימודי התואר השלישי במגדר . שנים עברו מאז שסיימתי את בית הספר . היום, כאישה בוגרת, אני משלבת פעילות גופנית בחיי היומיום שלי, נהנית מהגוף וממה שהוא מאפשר לי . כשבחרתי לחקור את התחום, חזרתי לשדה - לבית הספר, לרחבה, לאולם הספורט . נכחתי בשיעורים וביחד עם התלמידות הקשבתי להוראות . ברגעים מסוימים רציתי להצטרף לפעילות, הרגשתי הפעם חזקה ומסוגלת . באחרים הזדהיתי עם זו שלא מצאה את מקומה ונסוגה, התרחקה מיתר הבנות והתיישבה בצד . לרגעים היטשטשו הגבולות בין האישה שאני היום לתלמידה שהייתי ולזו שרציתי להיות ; ביני החוקרת לבין התלמידות שלעולמן ביקשתי להתחבר . הייתי מודעת היטב לאתגר שניצב בפניי : להישען גם על החוויות האישיות שלי, שאיפשרו לי את המבט הביקורתי, ועם זאת לנסות להתנתק מהזיכרונות האישיים שלי ולהפוך את עצמי לזרה בשדה, כלומר להתבונן על כל מה שמוכר במבט רענן ומתוך רצון עמוק לראות ולהבחין . הצבתי לעצמי למטרה לכוון את המחקר באופן כזה שממצאיו יוכלו לשמש בסיס לשינוי . ספר זה נכתב כעבודת דוקטורט בתוכנית ללימודי מגדר, במחלקה ללימודים בין-תחומיים באוניברסיטת בר-אילן בהדרכתה של פרופ' אורלי בנימין, ואני מבקשת להודות לה על שעות רבות של עבודה משותפת, על הדרישות הגבוהות, על הרצון ללמד ועל האמון . אני מבקשת להודות גם לחברתי פרופ' עינת לחובר על הייעוץ החכם והמעורבות העמוקה לאורך הדרך . תודתי העמוקה גם למשתתפות ומשתתפי המחקר - מחנכות ומחנכי גוף, מורות ותלמידות שהזמינו אותי לעולמן, הקדישו מזמנן ושיתפו במחשבותיהן וברגשותיהן . וללא תמיכת משפחתי ספר זה ודאי לא היה רואה אור . לכן ראשית תודה לאמי, שנטעה בי מילדות את הסקרנות ללמוד ואת הרצון לדעת, כמו גם את הביטחון לשאול שאלות ולהטיל ספק . אמי הלכה לעולמה מעט לפני שהשלמתי את הכתיבה, אך היא
|
|