|
|
עמוד:13
13 והיה באחרית הימים שלא כבמסע סנחריב, בעתיד יעלו העמים אל ירושלים לא כדי לכבוש אותה כיבוש צבאי בדרכי אלימות אלא כדי "לכבוש" אותה בדרכי נועם, כדי ללמוד את תורת אלוהיה : "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר- יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו : כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם" ( ב' 3 ) . תמונת המלחמה הופכת לתמונת השלום . עם יושבי ירושלים אשר שרדו את המצור של סנחריב נמנית השארית הקדושה שממנה יצמח מחדש העם כולו, אותה שארית שתופקד על הפצת תורת האל בקרב העמים ( ד' ,3 ל"ז 4 ועוד ) . דברי העידוד של ישעיהו בעת המצור : "כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית, וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן" ( ל"ז 32 ) מקבילים באופן מפתיע להיגד "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִַם" ( ב' 3 ) . ההקבלה מלמדת שהשארית בירושלים, ובראשה חזקיהו, הופקדה, בעיני הנביא, על המשימה להפוך את הר הבית למוקד רוחני לכל העמים ולהפיץ משם את התורה . זו הייתה תקוותו של ישעיהו באותם ימים, אך תקווה זו נכזבה . חזקיהו אכזב את הנביא, ואף העם לא היה ראוי לתפקיד נכבד זה . אשר על כן, דחה ישעיהו את החזון לעתיד לא ידוע . זה קוטב היסטורי אחד של הספר . קוטב היסטורי שני של הספר הוא אירוע דרמטי מסוף ימי ממלכת יהודה . שוב עולה צבא זר על יהודה, והפעם - צבא בבל . שוב נכבשות ערי יהודה, שוב מוטל מצור על ירושלים . אלא שבעת הזאת, בימי צדקיהו, בשנת ,586 נופלת גם ירושלים וחרב המקדש שבה . עם שיבת ציון בשנת 538 שבה ועולה התקווה לשיקום ירושלים ולהשבתה לימי הזוהר של העבר . עם בניית המקדש השני מתעצמת לרגע קט תקווה זו להפיכת ירושלים והר הבית למוקד משיכה לכל העמים כדברי בן אמוץ . אלא שהמקדש הדל, הקשיים בהקמתו והעימותים בין שבי ציון לגורמים שונים סביבתם הובילו שוב לאכזבה . שבי ציון, הם השארית החדשה של אותו הדור ( ראו מ"ו ,3 מ"ט 21 - 23 ) , ניצבים בפני שוקת שבורה . כך שב ונדחה חזון הר הבית . התקווה הגדולה נדחקת שוב לימים רחוקים, לעתיד בלתי
|
|