|
|
עמוד:10
דורון מצא 10 נדרשה הכרעה של ממש בשאלת הדרך לשימורה, במיוחד עם סיום השליטה הביטחונית הישירה על המיעוט בתקופת הממשל הצבאי . בצומת דרכים זו הפך השיח הפוליטי לא רק בבואה לתפיסת המדיניות כלפי האוכלוסייה הערבית ‑‑ פלסטינית ולהתאמות שנעשו בה בעשור השלישי, אלא כלי של שליטה . עניינו של ספר זה הוא ניתוח השיח הפוליטי הממסדי בעניין המיעוט הערבי ‑‑ פלסטיני בין השנים 1966 ‑‑ 1976 שטופח והובנה כמכלול שלם . מדובר בניתוח של מאפייני השיח עצמו תוך חיבור ל"היגיון" רחב של תפיסת המדיניות כלפי האוכלוסייה הערבית ‑‑ פלסטינית ; באפיון סוכניו ויצרניו המרכזיים של השיח ודרכי פעולתם בהקשרים הנוגעים לפיתוח הידע שנדרש לטובת הבנייתו והפצתו ; ובהצבעה על האופן שבו הפך השיח כלי מעשי לכל דבר ועניין לאורך העשור השלישי של מדינת ישראל, במיוחד על רקע אירועי "יום האדמה" במרץ ,1976 שחתמו את התקופה . בין שיח למדיניות ניתוח השיח קשור ישירות לתחום הפוליטי של עיצוב יחסי הכוח בין הממסד הישראלי לבין המיעוט הערבי ‑‑ פלסטיני בישראל . אולם אין הכוונה בכך לניתוח שאלת מדיניות ממשלות ישראל כלפי האוכלוסייה הערבית ‑‑ פלסטינית . שאלה זו נבחנה בלא מעט מחקרים ששרטטו שתי עמדות קצה : אחת גרסה ( לנדאו, 1993 ; שטנדל, 1999 ) כי ישראל נמנעה מעיצוב מדיניות מסודרת וברורה כלפי המיעוט וכי "המדיניות כלפי הערבים בישראל הייתה חוסר מדיניות" ו"כיבוי שריפות" ( לנדאו, 1993 : 130 ) . העובדה כי ממשלות ישראל נמנעו, על פי רוב, מניהול דיונים מסודרים ועקרוניים בסוגיה ומיעטו בקבלת החלטות פורמליות הנוגעות למיעוט הערבי ‑‑ פלסטיני ( כהן, 2006 : 244 ) שימשה עוגן לתזה 1 טענה לקיומה של מדיניות ברורה שהתבססה זו . הגישה השנייה על עוגנים של בידול, אפליה והדרה כלפי המיעוט ועל יצירת
|
|