|
|
עמוד:14
14 איבון טייטל ידוע שהחלום והחלימה הם גורמים מרפאים . עיבוד החלום בקבוצה טיפולית עשוי להשלים את החלק החסר בתצרף, את הפער בזיכרון שנוצר בעטיה של הטראומה . הוא עשוי להעלות למודעות תכנים טראומטיים כואבים ולעזור למטופל להתאבל עליהם ולהיפרד מהם . בדרך כלל ביסוד הדיסוציאציה מצויים זיכרונות וחוויות שגרמו לקצר ולנתק, זיכרונות וחוויות שהובילו להצפה רגשית שאי אפשר להכילה . בעטיים גייס העצמי הגנות חוסמות, והוא התמודד עם תוצריהם באמצעות פיצול וניתוק . התכנים הטראומטיים שהמטופל מתכחש לקיומם עשויים לשוב ולעלות בחלומות, והם יוסיפו להופיע כצל רודף וכמנגנון של חזרתיות, כל עוד לא יירפאו ריפוי חלקי או מוחלט . החלום והסיפור שלו בקבוצה הם כאובייקט מעבר . הם עשויים לשמש משאב כוח, בקשה להכלה ולייצוב העצמי . הם מגבירים את תחושת הביטחון והשליטה, וכך מאפשרים מעבר הדרגתי ובטוח להעלאת זיכרונות קשים וחוויות טראומטיות, לעיבודם ולהקהיית הרגשות הקשים שנלוו לזיכרונות האלה . הטיפול בקבוצה באמצעות חלומות עשוי לשקם את הנזקים שנגרמו ולהביא ל"חיווט" מחודש של נתקים אלו - חיווט נוירולוגי, רגשי, מנטלי ותחושתי - ולאימוץ שלהם בעצמי . אני סבורה שביסוד ההפרעה הדיסוציאטיבית מצויים רגשות כדוגמת בושה, אשמה, כעס וחוסר אונים, והרגשות הללו מנהלים את המטופל . הבושה נובעת מתחושת פגימוּת ( "לא שווה", "לא מסוגל", "לא ראוי" ) , והאשמה נובעת מהתנהגות שלילית ופוגענית לכאורה כלפי האחר ( "אני רע ומגיע לי עונש" ) . הרגשות הללו נובעים מאני-עליון נוקשה, רודפני ובלתי מתפשר . נלוות להם גם תחושות של חוסר אונים וחוסר מוצא, ומקורן בכעס ובתוקפנות מוכחשים המופנים כלפי העצמי, מעין הרס עצמי, שנאה עצמית והענשה עצמית . כל אלה עלולים להוביל לדיכאון . המצבים האלה
|
|