|
|
עמוד:10
10 איבון טייטל שלם וקוהרנטי ככל האפשר . באמצעות המילים אני מחברת בין ראש לרגש, בין חוויה להבנה מנטלית, בין קליניקה לתאוריה, בין אישי למקצועי . תהיתי אם הדבר מצביע על קושי להיפרד, על קושי לשחרר ולהרפות . הרי לכאורה, בשל הכתיבה והתיעוד, כל דבר נותר חשוב ובעל משמעות וכן נותר הרצון להוסיף לאחוז . ואולם מצאתי שהכתיבה מאפשרת ונטילציה דווקא . יש בה משום עיבוד חווייתי ומנטלי המאפשר הקהיה רגשית לזיכרונות ולחוויות טראומטיים והיפרדות מהם . לעיתים הכתיבה צומחת מתוך כאב, מתוך תסכול, מתוך פגיעוּת ומתוך צורך לפרוק, להבין ולשחרר . היא גם משמשת משוב . היא מרחיקה מהאירוע ומייצרת נפרדוּת, והנפרדות מאפשרת התבוננות מנטלית, אובייקטיבית . לעתים הכתיבה נולדת מתוך עשייה טיפולית-קלינית, מתוך מקרים טיפוליים מעניינים ומאתגרים שנגעו לסוגיות טיפוליות, מתוך קשיים ותסכולים שחוויתי בקליניקה ומתוך אופני ההתמודדות שלי עימם . בכל פעם אני מופתעת מהגילויים החדשים על עצמי, על מטופלים, על תהליכים . כל מטופל מציב לפניי אתגר חדש, מזמן עבורי מפגש אינטר-סובייקטיבי אחר, חושף אותי לתהליכי העברה והזדהויות, מראה אחרת או זווית אחרת הדורשת התבוננות, למידה ומודעות תמידית . לכל מטופל אני יכולה לתפור את הבגד הייחודי לו . כל מטופל מערב אותנו בתסריט חייו, משפיע עלינו באופן כזה או אחר ולוקח אותנו למקומות בלתי צפויים, עד שאנחנו מזהים את התהליך ו"חוזרים לעצמנו" . אין תהליך הדומה למשנהו, אף על פי שמדובר בתופעות דומות . כאן הכתיבה מתפקדת ומתגלה כהנכחה, כהכרה וכמשמעות, כייצוג שלי באחר ושל האחר בתוכי . פנחס נוי ( 2015 ) טען שלכל אדם צורך לקבל הכרה ולחוש מיוצג כיצור אנוש במוחו של אחר משמעותי, לכל אחד צורך להיות מוטבע על מסך פנימי של האחר, גם כשאינו נוכח פיזית . אולי הכתיבה היא ביטוי לצורך הזה . ברגשטיין ( בתוך ביון, 2017 ) סבר שהכתיבה של
|
|