הקדמה

עמוד:8

8 רז צימט רדיקלי וחתרני ליכולות בלתי-קונבנציונליות מתקדמות . על רקע החשש הגובר מכוונותיה ומיכולותיה של איראן, הפך העיסוק הישראלי באיראן לאובססיבי לעתים ורווי בורות . הדיון הציבורי בישראל בהקשר זה סובל מראייה פשטנית, לא רק בשל העיסוק הנרחב באיום האיראני מצד חלק ממנהיגי המדינה, אלא גם בשל הסיקור הבעייתי באמצעי התקשורת . סיקור הנושא האיראני נמסר בחלק מהמקרים בידי כתבים ופרשנים לענייני ערבים הניזונים בעיקר מהתקשורת הערבית, ובמקרים אחרים בידי כתבי החוץ הניזונים בעיקר מהתקשורת המערבית . מספר הכתבים והפרשנים דוברי הפרסית שואף לאפס, והתוצאה במקרים רבים היא סיקור מוטה ולעתים מסולף לחלוטין, תוך התעלמות מהמורכבות הרבה המאפיינת את המשטר האיראני, מיחסי הגומלין המורכבים בצמרת השלטון וממאפייניה הייחודיים והמשתנים של החברה במדינה, שאוכלוסייתה נאמדת ביותר מ- 85 מיליון בני-אדם . במאי 2006 התעוררה בישראל סערה ציבורית בעקבות דיווח בעיתון קנדי שלפיו היהודים המתגוררים באיראן יחויבו מעתה לענוד סרט צהוב, מעין טלאי צהוב של המאה ה- 21 . גולים איראנים סיפרו לעיתון ש"חוק הלבוש הלאומי", שאושר בפרלמנט בטהראן במטרה לדחוק את מקומו של הלבוש המערבי ברפובליקה האסלאמית, כולל גם סעיף המחייב יהודים לענוד על חזית בגדיהם סרט צהוב . במערכת הפוליטית בישראל זעמו על הדיווח . השר לביטחון פנים דאז, אבי דיכטר, הכריז שמי שיחייב יהודים לשאת טלאי צהוב ימצא את עצמו בארון מכוסה בד שחור . שר המדע והטכנולוגיה דאז, אופיר פינס, פנה למזכיר הממשלה בבקשה שהממשלה תדון בעניין זה בישיבתה הקרובה, מכיוון שהנהגת טלאי צהוב באיראן היא נורה אדומה המחייבת את ישראל לגייס 2 עד מהרה הסתבר את העולם כולו כדי להתנגד למתרחש שם . שאין כל שחר לדיווח זה ושכל מטרתו של "חוק הלבוש הלאומי" הייתה לעודד את תעשיית הטקסטיל המקומית, ושאין כל כוונה

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר